דברים שכתבתי

מוזר איך לצביה יש תפקיד כזה. לפעמים נדמה לי שהיא דמות מאד משמעותית בסיפור הזה. אולי היא באה להחליף את אמא שלא היתה לי? היא באה מרצונה לתת לי מקום רך, נעים ובטוח להניח את ראשי.
"כל לילה כשאתה הולך לישון", כך יעצה לי המכשפה, "חבק את עצמך בשתי ידיים ואמור: 'אני אוהב אותך דום פריניון. אני תמיד אהיה חבר שלך. עלי אתה יכול לסמוך'". זו היתה עצה? זו היתה הוראה.
אני ניסיתי למלא אחריה.
היום אני יודע שזו היתה אחת העצות הטובות שקיבלתי מעודי. (אם יש אי מי מהקוראים שרוצה לגדל כנפיים ולעוף... כדאי לו לנסות את המתכון הזה. לשלב ידיים מעל החזה בחיבוק של ממש ולומר לעצמך כמה את/ה אוהב את עצמך.)

בפעם הראשונה כשעשיתי כמצוותה מצאתי את עצמי בוכה. ועוד הרבה פעמים אחר כך בכיתי. והיא היתה שם, לפעמים אוחזת בידי ולפעמים מלטפת את ראשי. וכשהיו נגמרות לי הדמעות היתה המכשפה שלי מזמנת חרש את הצביה שתהיה לי לכר ותשמור על שנתי.

האמת היא שאני לא בטוח אם זו היתה צביה או איילה. אבל המכשפה אמרה שזו צביה, אז גם אם זו היתה איילה... היו לה עיניים שחורות עגולות וגדולות עד שלא נשאר כמעט מקום לשום דבר אחר בפניה. אף ישר שנחיריו מעוגלים ופה קטנטן ואדום. והיו לה כמובן זוג קרניים ישרות שיצאו שחורות מעל מצחה ורק קצהן המחודד מתעגל קלות.
פרוותה היתה חומה אדמונית ובטנה הגדולה היתה לבנה ורכה. לפעמים היתה נשימתה מערסלת אותי אל שנתי. לא חלמתי דבר באותה תקופת אימונים. לילה לילה היתה באה הצביה לשמור את שנתי. מן הסתם אספה הצביה את חלומותי והביאה אותם אל המכשפה שידעה את כל מה שעבר עלי בלילה בשנתי.

בבוקרו של אחד הימים יצאתי אל גינת ביתן של המכשפות.
אם לכבודי ואם סתם כך מתוך שעשוע הן צבעו את השמיים בזהוב ושטפו את העולם באור רך שהגיע מכל כיוון.
אני מניח שמישהי מהן השתעשעה באותו בוקר בצבעים בהירים, עליזים ומלאי חיים. כשאני חושב על זה היום, אני חושב: "איזה מזל היה לי שהיא קמה במצב רוח טוב באותו בוקר. לא הייתי רוצה לקום לעולם שהן צבעו אותו בצבעים קודרים. אם הן יכולות לצבוע כך את העולם בזהב, כמה הרבה יותר קל יהיה להן לצבוע אותו בשחור... "
מפתיע ככל שהדבר ישמע, מעולם לא פגשתי מכשפה שבחרה בצבעים כהים לצבוע את עולמה. גם כשמצב רוחן פחות מנפלא, הן יודעות שזה מצב זמני ומחכות בסבלנות סטואית עד שיתחלף.
מכשפה אחת פעם הסבירה לי שבמקום להתנגד למצבי הרוח האפלים, עדיף דווקא לשקוע בהם. "דמה את הדבר לשליית פנינים", היא אמרה לי, "גם דולי הפנינים צוללים עמוק אל תוך הים האפל ומוציאים משם את הדברים היפים ביותר שיש לנו בעולם הזה".
עם הזמן למדתי עד כמה צדקה המכשפה בדבריה. גם אני, חלק מהדברים היותר יפים שלי מצאתי דווקא באותן צלילות אל מצב הרוח האפל והקודר שבי.

מדהימה היתה השפעתו של האור הזהוב על צבעם של עלי התות. פתאום יכולתי להבין את אהבתם של תוואי המשי לעלי תות. העלים כמו דיברו אלי, הם היו ירוקים ומלאי חיות, ופעלו על הראיה שלי כמו מטלית רכה על משקפיים.
העולם נראה בהיר יותר... אחר... הכרתי את המקום. ידעתי בדיוק איפה אני, שיגרת יום רגילה.
רגילה אבל אחרת.
אולי כמו מי שחזר הביתה אחרי מסע ארוך, והדברים המוכרים פתאום נראים לו חדשים?

ישבתי בכיסא הנדנדה שתחת עץ התות. קצות אצבעותיה לחשו לי: "בוא" כשננעצו בערפי ובכתפי, מושכות את ראשי אל בין שדיה. מאיפה היה לחריץ הרך והאפל הזה ריח של שדות שלף פתוחים? נשגב מבינתי. אבל שאבתי את ריחה אל תוכי. מתמלא אושר. אושר נקי. וטהור. אושר ללא שום סיבה. לו שאלת אותי באותו רגע על מה ולמה אני מאושר, מן הסתם לא הייתי יודע לענות. אבל אני יודע שהייתי מאושר. מאושר לחלוטין. מלא באושר.

שששש.. הס ושתוק. לחשו לי שפתיה כשריפרפו על מצחי בדרך אל שפתי שלי. לפתע נהיה ראשי קל כמו בועה ביום קיץ כשהתרומם אל שפתיה שהגישה לי. כנראה שזו היתה הדרך שלה לשאוב אותי אל העולם הקסום שלה. הרגשתי איך לשונה המסתובבת בפי פועלת על מוחי כמו סחבה רטובה על לוח הכיתה.
אינני יודע אם היא פעלה במודע, או היה זה מעצם נוכחותה סביבי בכל רגע, אבל אם כך ואם כך, היא לרגע לא הפסיקה ללמד.
"היום נלמד לשתוק." הורו עיניה הירוקות. הן היו קרובות אלי כל כך שלא יכולתי למקד את מבטי בהן. נצצו בהן זהרורים שלא הכרתי. ונשיקתה הכובשת בעיניה... איזו הבעה לעזאזל היתה בעיניה? לא אוכל להגיד. גם עכשיו אני יכול לראות את העיניים הירוק שקדיות שיש בהן זהרורים של חום דבשי, אבל לצערי עוד לא חיברו את המילים שמתארות את הבעתן האוהבת.
היום נלמד לשתוק, אמרה נשיקתה שעצמה את עיני במבט. שפתיה שאבו את פנים מוחי ושלחו אותו לעולם אחר, כופות את השתיקה על מוחי פנימה. שתיקה מלאה ושלווה.

על שמיכה שרק בקושי הצליחה לבלום את הקוצים מתחתיה שכבנו עירומים כמו אדם וחוה בטרם הנחש. לא ידענו כל בושה, לא היה אדם זולתנו ביקום. אצבעותי בחנו את פטמותיה כאילו זו הפעם הראשונה שראיתי אותן.
כשאני נהנה מחיותה הרכה של הפטמה שנחה על חזי בחנתי אותה, ורודת העטרה כאותם ניצני וורדים שגדלו פרא סביב הפרדס של ילדותי. אלא שההבדל היחידי הוא הכפתור המתוק שהיה כאן במקום אבקנים.

היא השעינה את ראשה על ידה והתבוננה בי בסקרנות. רגלה מקופלת על ירכי, כמעט מסתירה את אברי. לרגע המראתי לצלם את התמונה מגבוה וכמעט רציתי לבקש ממנה שתסתיר את חלצי כדי שהתמונה תוכל להיות מוצגת בכל סלון.
ידי האחת בחשה בשערותיה בעוד השניה מלטפת את עכוזה ומושכת אותה אלי. חשתי את חמימות ערוותה על ירכי.

עוד קודם לכן. מתוך החלום והריק שכפתה על מוחי היינו הכי קרובים שאפשר. היא דהרה מעלי כנגד השמים והיתה היפה בבנות חווה כששערה צובע בזהב את השמים, או שהשמים צבעו את שערה בזהב?
גם בדהרתה במעלה השביל הפרטי שלה אל עצמה כשעיניה עצומות כמו בתפילה קדושה וגופה מקושת ומתוח לגעת בי עד תום, לא שכחה אותי מאחור. ותפילתה נענתה בי בקריאה אדירה שכמעט הבהילה את העורבים שעל צמרות הברוש.

עכשיו היינו שנינו נינוחים. עכשיו היינו רק שנינו, יחד. לא שום טקס או תפילה שהיינו חייבים לאלוהי התאווה, או לכל אלוה אחר ביקום.
היא, אני ועולם הכשפים.

"הבט", היא הגישה לי פרח לנטנה, העשוי מריבוא פרחים קטנים בצבעי אדום, צהוב וורוד וכל הגוונים שביניהם, "מה זה?" שאלה אותי. ואני בשיא הטבעיות עניתי לה: "פרח".
היא התבוננה בריכוז בפרח כמו בודקת את תשובתי אל מול מראה עיניה ואז אמרה: "אתה צודק. הפרח הזה לא יתאים לנו. הנה מה זה?" שאלה אותי כשהיא מושיטה אלי עלה שקטפה מאותו השיח.
היתה לשיח הזה משמעות מיוחדת עבורנו, את ריחו של השיח הזה נתתי לה מתנה פעם. אבל כשהגישה לי את העלה היא רק שאלה: "מה זה?"
ואני בצייתנות עניתי: "עלה".

"עכשיו תביט" היא אמרה לי, פניה חלקות מכל קמט, היה איזה נוגה קסום שעלה מפניה. העור שלה קרן כאילו לא היתה אלא מקור אור, אולי היא היתה המאור הקטן לממשלת הלילה שלי?
שיערה שנפרע על מצחה ועיניה שזהרו ברכות אוהבת אמרו לי: "תשכח שזה עלה, שכח כל מה שאתה יודע... ועכשיו התבונן." היה בה ציווי רך, ואני שמחתי לנסות לעשות כדבריה.
"עלה ירוק", אמרתי בתסכול, "מה שאני רואה זה עלה ירוק".
קרני השמש הלכו והאדימו, מתלכסנות ממערב וכבר לא היה באוויר חומו המחניק של היום.

"התבונן", היא ליטפה אותי במבטה, "נקה את הראש ממילים וממושגים והתבונן" ובעוד אני מוריד את עיני על העלה שבידי היו שפתי באזני ובצווארי: "אל תקרא לו עלה. אל תקרא לו ירוק נקה את ראשך ממילים..." שפתיה פעלו עלי כמו שפעלה לשונה אי אז בבוקר. מוחי התרחב אל מעבר לגולגלתי והיה אפור וריק ממילים. ואז התחלתי לראות את העולם שלה, את עולם הקסמים.
ראייתי נהיתה מחודדת ובהירה. יכולתי להבחין בפרטים שמעולם לא ידעתי שהם שם. ראיתי את התולעת שכרסמה שן אחת מקצה העלה המשונן.
"שששש, רק לשתוק ולהתבונן", לחשה לי לחייה כשנגעה בשלי. שמרתי את עיני נקיות ובתולות, כאילו לא ראיתי דבר מעולם. וככל שהעמקתי להתבונן ראיתי עוד ועוד דברים... את האבק שנח על העלה, את משחק האור על סיביו... את העולם המופלא שמחוץ לממלכת המילים.
דמעות של אושר מילאו את עיני ואני הנחתי את העלה בזהירות הצידה וחיבקתי אותה. חיבקתי אותה כמו ילד הנאחז באימו וכגבר הנושא לו אישה.