לאט לאט למדתי לשאת את בית המכשפות איתי, כמו ציור מקופל בכיס החולצה. אלא שהבית הזה שלא תואר והדר לו. השער הקטן המוביל אליו וגינת החרולים. כל הזמן היו מקופלים בי. וכשעלה הרצון או הצורך, פרשתי אותם למולי ואז יכולתי להכנס אל הבית. שתמיד היה נעים ומסביר פנים.
הגיע כבר חורף, הלילות הקרים הקדימו לרדת. הקור היה נושך בכפות רגלי והמכשפה שלי היתה לא פעם במקומות רחוקים.
בבקרים של שמש חורפית רכה הייתי פורש את בית המכשפות, נכנס בשער הקט, אך לא עובר את סיפו. שעות הייתי יושב להתבונן בגבעולי החרציות של האביב שעבר. איך הם מתמסרים ונכנעים לזמן. אחרי הגשמים כבר החלו לנבוט החרציות של האביב הבא. אבל אני עדיין מלטף את אלו שעברו.
אם למדתי מה הוא יופי, כאן למדתי אותו. מתבונן אל הגבעולים האפורים. שעמדו שם עטורים בזכרונות. לא היה דבר שיכול היה להעיד כי אלו הם שנשאו בגאון את הפרחים הצהובים. את העלים הירוקים כל כך. כלום. לבד מהזכרון.
והם נשאו את הזכרון הזה בגאווה גם כשקומתם שחה. בגאווה וללא כל יהירות, נכנעים לזמן החולף אך לא מוותרים על אף רגע שעבר. את כל זה יכולתי לראות כשהתבוננתי בהם, כשהקדשתי את הזמן ואת תשומת הלב. היא לימדה אותי להתבונן פנימה, לראות למלוא העומק ולמלוא הרוחב.
"כך גם אנחנו", לחשה לי חרש. אינני יודע מה גרם לה להתגשם מאחורי. בשמלה צהובה חיוורת שעליה הדפסי פרחים קטנים. עד היום שמורה עימי פיסת בד שגזרתי משמלתה הצהובה. לפעמים אני מנסה לחשוב כמה אלפי פרחים היו על הבד הצהוב הרך הזה. אבל כשריחה הרענן עלה ואפף אותי, לא ידעתי שכך אעשה אחרי שהיא תמשיך בדרכה. ידעתי שהיא תמשיך יום אחד, אבל התייחסתי, ביהירותי ליום הזה כאילו אף פעם לא יגיע.
אני מתגעגע לחיבוק שלה. אני מתגעגע אליה. כמה אהבתי את היד הבטוחה שלה. היד העדינה שידעה להוביל אותי כאילו אני מוביל אותה.
לפעמים אני רוצה להתקשר אליה, שתחזור. אני יודע, הגבעולים האפורים לימדו אותי, שהיא לא יכולה לחזור. היא יכולה רק להישאר איפה שהיא.
אני יכול ללכת לשם, אליה. אבל היא לא יכולה לבוא אלי.
פתאום רציתי לחבק את הגבעולים. רציתי לחבק את העולם, להאחז במשהו.
מצליל קולה כשאמרה "כך גם אנחנו" עלה בי הזיכרון של הילד שהייתי, מבקש מאמא שתרשה לי לגדל כלב. "אני רוצה שיהיה מישהו בעולם שיאהב אותי". כך אמרתי לה. היום אני יודע למה לא יכלה אימי להרשות לי לגדל כלב. היום זה כבר לא משנה. אני נושא איתי את הקריאה: "שמישהו בעולם יאהב אותי". קריאה נושנה שמעולם לא נענתה.
היא הקשיבה למחשבות בראשי. לא נדחפת. לא מפריעה להן לזרום כמו שוחה בנהר כך היתה היא בזרם מחשבותי.
"אם אתה לא אוהב את עצמך, למה שמישהו אחר יאהב אותך?", שאלה אותי כשהגיעה לאי קטן בזרם המחשבות שלי.
היא לא התכוונה שאענה לה. לא במילים.
ואני, לא עלה בדעתי לומר לה שגור הכלבים ההוא אהב אותי בין כך ובין כך. ידעתי עד כמה היא צודקת.
באותו בוקר הגישה לי המכשפה את אהבתה. לא את גופה, לא את תשוקתה. את אהבתה היא הגישה לי. אבל אני הייתי צעיר מדי לקבל. יהיר מדי עדיין. והיא זזה אחורה. סבלנית ואוהבת. מוותרת ומחכה לי שאגדל.
בעוד אני כותב את הדברים האלו, אני מרגיש כמו במבוך מראות, כשדמותי מאז משתקפת בדמותי מכאן ושתיהן בדמותה של המכשפה ונפרדות ממנה. מראות מתעתעות בנו לפעמים. עד שאי אפשר לנו להבין מה היה ומה יהיה. מה עבר ומה עוד לא...
כשהתפוגגה השאירה לי המכשפה מתנה. את מפת הדרך אל האושר:
על מרתף השדים שהוא המחסום בפני האושר שלנו
האבן הזו שבמרכז בית החזה, זו שלוחצת ולא נותנת לנשום, סוגרת על "מרתף השדים" הפרטי שלנו. על כל אותם דברים שלא היינו רוצים להודות בהם, אפילו לא בפני עצמנו. אבל האושר מותנה בקבלתנו את עצמנו על כל מה שאנחנו, כולל אותם דברים שלא היינו רוצים ואולי מתביישים להודות בהם. ולפעמים קברנו אותם כל כך עמוק שאנחנו אפילו לא מודעים לקיומם שם.
הדרך לאושר מכל מקום עוברת דרך המסת האבן הזו בדמעות. פתיחת המרתף הארור והוצאת כל אותם דברים שלא היינו רוצים להודות בהם אל האור. הקטע הזה של להרשות לעצמנו לבכות, לפעמים קשה מאד. בייחוד לגברים. ואחריו צריך לאגור אומץ כדי "להסתכל בעיניים" לכל אותם דברים שלא נעים להודות בהם. כל אותם דברים שמרחיקים אותנו מהדימוי שהיינו רוצים שיהיה לנו.
תנאי מוקדם לאושר הוא הקבלה שלנו את עצמנו "כמו שאנחנו". על כל המגרעות, הכאבים והכעסים שאנחנו סוחבים איתנו מאז ילדותנו.
צריך המון אומץ כדי להיות מסוגלים להשתחרר מעכבות והתניות ששוקעו בנו ולהביט בדברים "בעיניים חדשות". עם יכולת לקבל את הראיה החדשה של דברים שנדמה היה לנו שאנחנו יודעים עליהם הכל.
דברים שכבר "עברנו אותם", שהם "מאחורינו".
הידיעה מה המקור לעצב שבי עוזרת לי להכיר את העצב ולהשתחרר ממנו, לקבל את הדברים ולהשלים איתם.
לכל אחד יש את הכאבים שלו, שעל דרך ההשאלה אני קוראת להם "השדים שבמרתף" . אותם שדים, כשמוציאים אותם לאור, מאבדים מכוחם.
כאשר אנחנו מפסיקים להשקיע אנרגיה רבה כל כך במנגנוני הדחקה והכחשה. אנחנו יכולים להתפנות לראות את אור השמש, את העולם ללא מחיצות.
לגעת בו, לחיות את החיים מכלי ראשון, ולא מאחורי חומות.
אתה מתחבא מאחורי חומה שמסתירה אותך, כפי שאתה ללא כחל וסרק. על החומה הזו ציירת איזו דמות שעל פיה אתה רוצה שהעולם יראה אותך.
אפשר אולי לקרוא לזה ה"מסיכה" שמאחוריה אתה מסתתר.
הצרה היא שהמנגנון הזה פועל לשני הכיוונים. הוא מגן עליך מפני החיצים שהסביבה עלולה לשלוח בך ולהכאיב.
אבל הוא מסתיר ממך את הטוב שהעולם מציע.
מי שיש לו את האומץ להתייצב חשוף, עירום ועריה מול העולם. כאומר: הנה, זה אני. אף כי אינני מושלם. כשתעיז להודות באי המושלמות שלך, ולא תנסה להסתיר אותה, אז תוכל לגעת בשורש החיים.
אני יודעת עד כמה הימים הראשונים שלאחר צאתנו מאחורי המסיכה, חומת המגן, מפחידים.
בפעם הראשונה שהעזתי לעשות את זה הרגשתי כאותו חילזון חסר כונכיה שכל רגל חסרת זהירות יכולה למעוך אותי לכלל עיסה דביקה ומגעילה.
אבל הזמן ילמד אותך שאתה הרבה יותר חזק ממה שנדמה לך עכשיו.
כשתפרוק מעל כתפיך את שריון המגן, תחוש שחרור וקלות, כאילו עוד רגע ותוכל לפרוש כנפיים ולעוף. ולשמיים היה צבע נקי וטהור, האור היה יותר בהיר.
אחרי שיוצאים מהמרתף העולם נראה פתאום הרבה יותר בהיר, והדרך אל האושר יותר ברורה.
בהצלחה!
מכאן והלאה היה עלי לצעוד בדרך בעצמי. היא השאירה אותי עם המשימה ללמוד לגעת בשורש החיים.
לפני 16 שנים. 16 במאי 2008 בשעה 8:27