קיץ אחד, שנים רבות אחר כך, התרצתה לי. בבריכת טורקיז בבטן ההר היא השעינה את גופה אל שלי.
שנים רבות ערגתי אליה. עוד מהימים שהיתה נימפה צעירה. בת 16, לא יותר. כולה היתה כעין הדבש. שיערה השרוף בשמש, כתפיה הצרובות במלח הים, שדיה, ירכיה. כל כולה נוטפת דבש היתה היא. ואני, נפשי יצאה אליה. אך היא לא שמה לב. פשוט לא ידעה מה התחולל בליבו של הגבר הזה הצעיר שהביט בה בעיניים כלות כשהיא צוחקת אל כל האחרים. כן, גם אלי חשפה שיניה הלבנות בחיוך מפעם לפעם. אבל הלב ידע שהיא לא שלי. ובייאושי הוספתי: "ולעולם לא תהיה".
אבל היו נא סבלניים עימי. באותם ימים לא ידעתי דבר על עולם הכישוף. כל כולי הייתי בעולם הזה. עולם ההבל והשקרים.
שכן עד כמה שישמע הדבר מוזר ומופרך. דווקא עולם הקסם. העולם שלכאורה כולו אחיזת עיניים ורמיה. דווקא העולם הזה חייב שיתבסס על אמת עמוקה ומדוייקת.
למה הדבר דומה? שאם תנסה לבנות בית שראשו בעננים, אם לא תייסד אותו על יסודות מוצקים הנטועים היטב בסלע החיים, לא יעמוד הבניין הזה. הוא עתיד להתמוטט במשב רוח קל כמו ענן שהרוח הודפת מלפניה.
אך עולם הקסמים לא יכול להרשות לעצמו להיות נידף ברוח ולכן הוא חייב להיות מבוסס על אמת מוצקה.
אותה נימפה קסומה מכל מקום, נעלמה מעיני עם השנים. אני עשיתי את דרכי שלי בעולם והיא את דרכה. ורק איזה זמן לפני אותו קיץ ראיתיה שוב לפתע. כמו לא עברו עשרים וחמש שנה או יותר מאז צחקה לחופו של ים תל אביב. אותו שיער, אותו חיוך, אותה אישה.
רק שעכשיו היתה מכשפה.
לרגע לא זיהיתי אותה ורגע אחר כך ראיתי את הנימפה ההיא שנפשי יצאה אליה. היא עשתה בקסמיה להראות לי כמו תמונה על תמונה את הנימפה המקסימה החבויה בגוף המכשפה שלה. לא יכולתי עוד להבחין מי היא העומדת מולי. ראשה שעון בהתפנקות על כתפו של אחר. כאילו לא עברו כל השנים האלו.
אבל הדברים טיבם שהם מתרחשים בדיוק כפי שהיו צריכים להתרחש. בזמן, במקום ובאופן שנקבע להם שיתרחשו. ולכן החלו הקורים להיטוות ברשת שסופה שתמשוך אותה להתרצות לי במערת הטורקיז שבבטן ההר.
לאחר שפתחתי את אותו מרתף שדים, אחרי שעשיתי כל מה שלימדה אותי המכשפה שלי בטרם נעלמה, נהייתי גם אני לקוסם. למדתי לגעת בשורש החיים. התענגתי שוב ושוב על החידוש הזה. על הכוח המופלא שנפתח לי לגעת בנשמה שלי וממנה לגעת בנשמות כל מי שרציתי לגעת בה.
כך נהייתי לדום. כמו מנפח זכוכית, צורב ומעצב את הנשמות שניתנו בידי נוגע בהן נגיעה של רגע ומרפה מהן לרחף בעולם. אלו היו ימים של אושר טהור. מחול חדווה בלתי נדלית. כמו פרפר ריפרפתי בכנפי, מחליף את צבען מזהב ועד אינדיגו.
אומרים שהתרגול מביא שלמות. וכך תירגלתי את קסמיי שוב ושוב, ליטשתי אותם לכלל שלמות.
כשבאה הנימפה בגוף המכשפה ידעתי שהיא שלי עוד בטרם התחלתי לטוות את הקורים.
כבר התנסיתי במפגש עם מי שהכרתי בנעוריה. אלו הדברים שאמרה לי כששלחתי אותה לדרכה: "הופעת מולי כמו אל יווני, מופז באור השקיעה. חיוך שכל כולו טוב לב ואושר. היית בשבילי הקסם בהתגלמותו". היא לא ידעה דבר על עולם הקסמים. היא לא ידעה דבר על השעות והימים אותם הקדשתי ללימוד, אימון ותרגול. לבריאת עולמות מהבל. ושינויים כמו היו בועות סבון.
העולמות שבראתי היו מוצקים כפלדה. בועות סבון מוצקות כפלדה.
אחר כך הוסיפה, כמו מתנצלת: "אויש אני מדברת כמו נערה מאוהבת. אתה יכול לשמוע מהתיאור הזה כמה לא ראיתי את המציאות נכוחה".
בוודאי שלא ראתה את המציאות נכוחה, הלא אני הוא שעיוותתי אותה לרצוני.
העכביש, כשהוא רואה את היתוש נלכד ברשת, עט עליו לעטוף אותו בקורים. הקוסם אינו יכול לעשות כך, פן תתנפץ הבועה בטרם היתה מוצקה כפלדה.
וכך סבלני ושקט ראיתי את הנימפה בגוף המכשפה הולכת וקרבה אלי.
בריכת הטורקיז בלב ההר ידועה אך למעטים. מן הסתם היא אחד המקומות המדהימים ביופים על כדור הארץ הזה. למרות שכל גודלה לא עולה על מגרש כדורסל.
יותר מכל, המופלא בה הוא מימיה. שגוניהם כל גוני הכחול, בלא שום גוון משאר גוני התבל. שוו בנפשכם עולם הזוהר בכל גוני הכחול האפשריים. מתכלת בוהק ועד אינדיגו עמוק, על גבול הסגול.
לא פעם הייתי בבריכת הטורקיז שבבטן ההר. אך ראו זה פלא, היא הצליחה להראות לי מקום שלא היכרתי. הקשת. ישבנו לחופה של בריכת הטורקיז ורגלינו משתכשכות במים. מעלינו התנשאה קשת שחורה ענקית שכמו נתנה מסגרת לנוף הקסום ומיקדה את תשומת הלב אל ליבה של הבריכה, מקור האור והקסם שבה.
שם התרצתה לי. הניחה ראשה על כתפי וכרכה את זרועותי סביבה. כן. יכול היה שנתפשט מבגדינו ונתאחד כבר אז. יכולתי להרגיש את שדיה הכבדים נושמים אלי. את חום ביטנה. כמעט יכולתי לחוש למפרע את שארגיש כשאחדור אליה. זה יהיה לי רגע של שקט. רגע של ניצחון אמיתי. מסתבר שאת הכיבוש האמיתי אנחנו חוגגים בשקט. הצעקה ההיא, הישנה, נצעקת עמוק בלב. ומי שמתבונן בנו לא יראה אלא רגע אחד של שקט קסום.
בבריכת הטורקיז שבבטן ההר לא צעקתי את הצעקה שבלב. רק הרגשתי את כובד ראשה הנשען עלי. את שדיה, את בטנה ואת הנכונות שלה לבוא אלי.
אחר כך, בלילה הובילה אותי אל תוכה. פורשת את עצמה לקראתי ואני נפרש מולה מלא כל הרקיע. רק נקודה אחת איחדה בינינו. בין שמים לארץ. חום גופה הלח העוטף את שלי.
אי אפשר להקיף בעין את מלא כל גודלה. את ההרים וגאיות שהיתה לי. עיני היו בעיניה ובהן ראיתי את השנים כולן. לא היה בי כעס, כבר לא היתה בי ערגה. כל כולי הייתי איתה. כאן ועכשיו שהשתרעו מחופי תל אביב עד ים ברינג באלסקה. מאז שהיתה נימפה ועד אחרון הימים. חיבקתי אותה חזק והיא נעה תחתי. כמו מפל גועש, כשיער זהוב, היא היתה לי הים ואמא אדמה. ולרגע היתה בי צעקה.
מה אתה רוצה ילד לחשה על אזני לילה אחד. ואני מנהמת ליבי, בעיניים פקוחות אמרתי: "שמישהי תאהב אותי".
היא חיבקה אותי אליה, בלי מילים. בלי שאלות ובלי תשובה.
אבל לילה אחר, כשתינינו אהבים על הסיפון. מתחתינו ים כחול עמוק. מעלינו שמיים כחולים משובצים יהלומי כוכבים.
על כתפיה עטתה גלימה שכמוה כעין השמים בלילה. שדיה העגולים זוקרים פטמות קטנות למולי ירכיה משני צידי. אני על גבי מביט אל עיניה שכמוהן ככוכבים ברקיע. שיערה הבהיר נופל מאחורי גלימתה. חזיון תעתועים זימנה לי הנימפה בגוף המכשפה. לא ידעתי היכן מסתיימת גלימתה ואיפה מתחיל שאר העולם. איזה מן הזהרורים הן עיניה ואיזה הם הכוכבים. הייתי בעיני עצמי כבועל את כל שבעת הרקיעים.
הושטתי את ידי לאחוז בה, למצוא מי היא ומה העולם. אולם היא אחזה במרפקי קרבה את שדיה אל פני ואת זרועותי התיקה אל הסיפון. לבל אדע.
הספינה תחתינו היתה זזה עם כל הדיפת אגן שלי אל תוכה. המכשפה עם כל הדיפה היתה ממריאה, ואני איתה. מהדיפה להדיפה נכנס עמוק יותר ויותר אל תוכה.
הרגשתי איך גופי עוזב את הספינה ואני מסתחרר בגלימתה הכחולה המשובצת יהלומי כוכבים. לרגע אחד של אינסוף ניתזו מיליוני כוכבים אל השחור. ואז נותרנו רוחפים. חסרי משקל, חסרי ממשות, אחים לכוכבים חסרי שם.
שם לחשה אל אזני את החידה: "כשתבוא האחת שתאהב אותך. האם תיתן לה להיכנס?" בעודי הופך בשאלה בראשי, לא שמתי לב איך המכשפה התפוגגה.
נותרתי לבד בין כוכבים ושאלתה, כמו חיוכו של חתול הצ'שייר בסיפורה של עליסה מסרבת להתפוגג.
כשתבוא האחת שתאהב אותך. האם תיתן לה להיכנס?
לפני 15 שנים. 18 במאי 2008 בשעה 9:39
