דברים שכתבתי

עכשיו התסובבתי בעולם כאדון מטורזן. כך קראה לי הנימפה שבחרתי לי. כל כך רחוק הייתי מאותו יום לשערו הירוק של בית המכשפות. עתה, משהייתי בעיני עצמי לקוסם רב מג. היו הנימפות משחרות לפתחי. יותר משיכולות היו ידי להכיל.
מורה הייתי להן את דרכו של עולם הקסמים. חוזר שוב ושוב באזנן על צעדים ראשונים אותם צעדתי.
עם הזמן למדתי את הקללה שבברכה. נזכרתי בסיפור שסיפרה לי אימי בילדותי הרחוקה.

פעם אחת הלכה ילדה צועניה למגדת עתידות. היתה זו אישה בריאת בשר, על לחיה האחת שומה שעירה. אך לא היתה כמוה לנחש עתידות. שאלה אותה הנערה: "הגידי לי נא, איך אדע לקרוא את העתיד?" הביטה בה המכשפה הזקנה ואמרה: "פעם בשבעים שנה כשהירח מלא בלילה הקצר ביותר בשנה בחצות הלילה בדיוק, כשהירח באמצע השמיים בדיוק, פורח פרח השרך. לא עוברות אלא דקות אחדות ופרח השרך נובל. אולם מי שיקטוף אותו, לא יהיה סוד שיהיה נסתר בפניו." ועוד הוסיפה הזקנה ואמרה: "רצה מזלך ילדה צועניה ובעוד חודש בדיוק, במעבה היער יפרח פרח השרך".
אותו לילה שרכה הילדה את רגליה, אימי לא חסכה בסיפורי ההרפתקאות שעברה הילדה עד שעמדה בחצות הלילה מול הנפלא בפרחים שפרחו אי פעם. "אם אשלח את ידי ואקטוף אותו יהיו כל נפלאות העולם פרושות לפני", חשבה הילדה בליבה, "יותר שום דבר לא יפתיע אותי." היא עצרה בעצמה וחשבה. כיצד תאבד לה חדוות הבוקר החדש שמביאה השמש בכנפיה כל זריחה, על הפרחים הנפלאים שתדע עליהם עוד לפני שינצו... היא סובבה את גבה והלכה מעם הפרח כשהיא בוחרת להיות מופתעת.
שכל יום יהיה עבורה יום חדש שאין לדעת מה הוא צופן לה.

בידי לא נשמרה הזכות להיות מופתע כל בוקר מחדש. קוללתי בידיעה את העומד מולי, לפני ולפנים. חשבתי שאני יודע הכל גם אחור וגם קדימה.

אז לא יכולתי לדעת כי השאלה שנשארה כחיוכו של חתול הצ'שייר תמשיך ללוות אותי ולא תתפוגג לה בעקבות אותה מכשפה שנישאה באדרתה אל השמים המכוכבים.
כדרכן של מכשפות, כשנעלמה השאירה לי הנימפה בגוף המכשפה מפתח לפתרון החידה:

האהבה היא כושר, יכולת שאפשר וצריך לפתח.
אהבה היא לא מעין "זכיה במפעל הפיס". כלומר: אם היה לך מזל ומצאת את האדם המתאים, זכית! ואם לא אתה צריך להמשיך לחפש...
האהבה לא נמצאת בידיו של נסיכת חלומות.
האהבה נמצאת בתוכך והיא רק שלך.
בשנות חייך הראשונות הוריך, כמו גם אנשים אחרים שהיו קרובים אלך, לימדו אותך את החוקים של מותר ואסור. כך למדת לוותר על חלקים מעצמך.
כך שוקעו בך הפחד, הבהלה והבושה. בושה על שאתה מי שאתה. התחושה כאילו אתה לא מתאים לעולם הזה, לא מספיק טוב.
את כל הדברים האסורים, אלו שיש להתבייש בהם, קברת עמוק עמוק במרתף השדים הפרטי שלך ובמקומם גידלת "מסיכה" שהיתה לך מעין "חומת מגן" להסתיר את עצמך מאחוריה.
אהבה היא יציאה אל מחוץ ל"חומה" אל המקום שבו תוכל להיות מי שאתה, ללא חשש. עם היציאה הזו נולדת תחושת מאוחדות עם העולם. האהבה האמיתית היא שלך. היא בתוכך. בידך ובכוחך להגיע אליה. אף אחד אחר לא יוכל להגיש לך אותה, ואף אחד לא יכול למנוע ממך לגעת בה.
התאהבות תלויה במפגש עם "מישהו", זר הנדמה כמוכן להקשיב ולתת מענה ולו של לרגע לצרכיך.
האהבה שלך היא. היא אינה תלויה באיש ואיש לא יוכל לקחת ממך את האהבה שבך.
זוהי גישה לא מקובלת וזרה משהו ל"מסורת התרבותית" של הנסיך על הסוס הלבן המגיש את ליבו האוהב לנסיכה הקסומה.
האמת היא שהבחירה ללכת אל עצמך עד שתגיע אל מרכז ההוויה שלך. שם שוכנת האהבה. או תמשיך להסתובב סחור סחור סביב הפחדים שלך, בלי להעיז לגעת בהם. לפרק אותם ולהגיע אל מאחרי החומות אשר יחד עם ההגנה המסויימת שהן נותנות, הן מסתירות כליל את אור השמש מלהאירך.
לא אוכל להגדיר לך את האהבה. כשם שגם אם אדע לתאר לך כל צעד בדרך שעליך לעבור, לא אוכל לפסוע עבורך אפילו צעד אחד. אני יכולה לעודד, לתמוך, לכוון, אבל עד שלא תחליט אתה לצאת לדרך, לא יקרה שום דבר, לא תגיע לשום מקום.
קשה להאמין באהבה אמיתית, היא נמצאת מחוץ לממלכת המילים.

צ´ואנג טסה אומר על המילים שהן משמשות לנו לתפישת המשמעות כשם שהמכמורת משמשת לדייג לתפיסת הדגים. ומרגע שתפס הדייג את הדגים אין לו עוד צורך במכמורת. וכך אנחנו כשאנחנו מבינים את המשמעות, אין לנו צורך במילים. אבל מכיוון שהמילים הן הדרך, מסורבלת ככל שתהיה, שאנחנו יכולים להעביר בינינו תקשורת. התרגלנו להאמין שהמילים הן חזות הכל. הן המשמעות.
ולא היא . המהות האמיתית של האהבה עצמה (כמו גם של כל הדברים האחרים) נמצאת מחוץ לממלכת המילים. ולכן בעזרת המילים אוכל להנחותך עד לפתחה... אבל מעבר לזה צריך להעיז ולהאמין. כי אחרת אי אפשר להגיע אל האהבה האמיתית

שוב ושוב התרפקתי על המילים שהשאירה לי המכשפה. סופג מהן את חום האהבה האמיתית שקרן מהן. עוד ימים רבים אחר כך כשניסיתי ללכת בדרך שהתוותה לי, בכל פעם שכשלו רגלי היתה שאלתה לי כעמוד הענן:

"כשתבוא האחת שתאהב אותך. האם תיתן לה להיכנס?"

רק במבט לאחור אני יכול לראות כיצד הניחה לי המכשפה את אותה שאלה כמו מלכודת שמשאירים הציידים ביער. ואז בקסמיה זימנה לי נימפה קטנה שהיתה אמנית בקסם ההכפלה.
היא באה בתחפושת של קבצנית שתוייה וביקשה את אהבתי. רק מעט שבמעט ממנה הצטנעה לה. ואני ברוחב לב שלא היה נקי מיהירות פתחתי לה את ליבי.
מדהים לראות במבט לאחור כיצד עמלה, הכינה וחישלה את ליבי לאהבה. בתחילה ביקשה רק מקום מזער בליבי. ואז בחנה אם בתום לב ובתמימות שלמה נתתי לה אותו. רק משנחה דעתה החלה ממלאה את ליבי באהבה. ואני, ששאלתה של הקוסמת מנסרת בירכתי מוחי פתחתי לה את ליבי ונתתי את כולו בידה. על אף הפחד, אני נותן בידיה את הרשות והיכולת לפגוע בי ולהכאיב לי בלי מתום.
הנה. העזתי. עד מהרה מילאה הנימפה את ליבי באהבה. וכשמלא הלב על גדותיו, עשתה בלהטיה, כשהיא מכפילה את גודלה. ואיתו את גודל הלב שהכיל אותה. גם האהבה שבלב גדלה באותה עת ובאותה מידה. עד שנדמה היה כי מלא הלב מלהכיל. אלא ששוב עשתה בקסמיה. עד שהסתחרר ראשי ואיבדתי את מניין ההכפלות. הייתי כשבוי בידיה. כשהיא אוחזת בכל נים ונים מנימי נפשי נשאה אותי אהובתי למחוזות שלא ידעתי.
עשיתי כעת את המסע ממני והלאה. שכחתי את כל אשר למדתי בדרכי לכאן. וכמו נתתי את כוחי בידיה. כשמשון המפקיד את מחלפותיו בידי אהובתו.
כן, היו ימים, והיו לילות בהם שירגנו כוחותינו האחד מול השניה. יחדיו חישלנו לנו בועת פלדה קלה כנוצה שנישאה ברוח האהבה שלנו, כאילו אנחנו הראשונים לאהוב ביקום. אפשר שמי מכם ראה את הניצוצות הניתזים. כמו באותה פעם שחזרתי והנימפה שלי היתה בזרועות אחר. כששאלתי בתמיהה: "אם תרצה שאבוא אני אליה?" ענתה לי: "לא כדאי שתבוא אני לא אהיה לבד".
הו, כמה כאבו המילים שלה. אמרתי לה אז: "אני לא מוותר עליך. יש לי מה לתת לך. ואת שיש לי אני רוצה לחלוק איתך."
בשבעה מרובעים דיפנתי את הבועה שנסדקה לנו, כשכל אחד מהם נדבך על גבי קודמו. ובאחרון שבהם אמרתי:

ארורים

שבעה לילות וימים
ביכיתי את אהבתי שאבדה
אהבה כמוה לא היתה לי
ולעולם שוב לא תהיה

ארור האיש שברגל גסה
נכנס אל קודש הקודשים
שהיה בינינו.
ארורה האישה שפתחה לו שער.

מוכן הייתי באותה העת להניח הכל מאחורי גבי. את כל הקסם, את כל היופי, את כל האהבה.
אך בעודי מארר פרשתי זרועותי אליה, קראתי לה אלי וצללתי אל חיבוקה, אל אהבתה. לראשונה בחיי, ואולי גם בפעם האחרונה נתתי לאהבתה להכנס.

אין מעוף מושלם מזה שהיה לנו.
ועתה משתם, אני אוסף את צרורי הדל ויוצא שוב לשוטט בעולם.

את הצעד הראשון עשיתי אל עבר הפשפש הירוק בבית המכשפות. הצעד האחרון בסיפור הזה מוציא אותי החוצה מן הבועה שהתנפצה.

ומי ידע מה יהיה הצעד הבא?