ואחד שאינו יודע לכתוב

לפעמים הכל נפלא ואתה בעננים.

לפעמים הכל ריק וחסר חיים.

כשטוב לי, הליבידו למעלה

או אולי זה הפוך

ברגע זה ממש הכל ריק לי בראש, לא טוב ולא רע

סתם שום דבר

העולם מרגיש אחר ככה. שקט וחשוך ונצחי

כשטוב, העולם פורח ונושם, מצייץ וצבעוני

כשאני ככה אני מרגיש משעמם ואז אני נסגר בקונכיה, שלא יראו

הפעם אמרתי כוס אומו.. למי אני כותב אם לא לעצמי?

חשבתי שהיום זה יגיע. אבל לא. 

היא מחזיקה אותי כבר שבוע שלם על הקצה ולא מוותרת לי במילימטר. לי אסור לגמור. היא לא מרשה. היא רוצה לרדת לי ושארד לה.  היא רוצה שאזיין אותה חזק וארוך עד שהיא תגמור. היא רוצה שאכרכר סביבה בחרמנות. והיא צוחקת בסיפוק והנאה. 

היא אוהבת לראות אותי ככה. מתפוצץ ומתחנן. והיא מחייכת ומשיבה בשלילה. אסור לך לגמור.

אני מחויב לספק אותה כל הזמן. ומייד. היא גומרת כאוות נפשה. שוויון אין פה.  

כשאגמור סוף סוף, זה יהיה ברגע לא צפוי. באופן לא צפוי. 

ואז. הכול יתחיל מהתחלה. 

מהמעגל הזה אין יותר מוצא.