היינו נפגשים פעם בשבוע-שבועיים.
הייתי אז סטודנטית והוא כבר עבד בעבודה של גדולים, כזו שנוסעים בה הרבה ולכן הלו"ז שלנו היה דינמי.
באחת הפעמים לפני שנפגשנו דיברנו בטלפון והוא שמע בקול שלי כמה הגוף שלי מתגעגע אליו
"מותר לגעת. אסור לגמור"
זה נאמר פעמיים בשיחה, אז ידעתי שהוא רציני לגבי העניין.
נגעתי. גם גמרתי.
למחרת נפגשנו.
ברגע שמבטו נח עלי ראיתי שהוא יודע.
כמו שהוא חכם, כך הוא גם סבלני. הוא לא אמר מילה עד שנכנסו לחדר השינה.
הוא הפשיל את תחתוניי לברכיי, נעמד מאחוריי, אחז בגרוני ודחף שתי אצבעות לתוכי.
כשהוא הרגיש שאני מתחילה להנות מזה ולהירטב, הוא הוציא אותן ודחף אותן לפה שלי. נותן לי לטעום את עצמי, חונק אותי עם אצבעותיו המצופות בנוזל שלי.
כך הוא עשה במשך כמה דקות ובזמן שאני נחנקת על האצבעות שלו הוא לחש לי באוזן "גמרת אתמול?"
ניצלתי את העובדה שהצבעות שלו כל-כך עמוק בגרוני שאני לא יכולה להוציא מילה.
אז הוא שאל שוב "גמרת אתמול?" הפעם כשהאצבעות שלו בין רגליי, כך שיכולתי לענות.
וזה הרגע בו הבנתי שגם לבראטיוּת יש גבול. הוא אסר עלי פעמיים.
"לא."
זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה ששיקרתי לו.
לא שיקרתי כי פחדתי מהעונש, שיקרתי כי פחדתי לאכזב אותו.
"בטוחה?"
שתקתי.
היה רגע של שקט בחדר.
ואז רעש חגורה שיוצאת מלולאות מכנס.
לא גמרתי באותו היום.
גם לא בשבועיים שאחריו.
לא הייתה לי החוצפה להתלונן.