היום התחיל אופטימי וטוב.
באמצע התברר לי שהבנות שלי (שש ושמונה וחצי) צריכות להיכנס לבידוד וצריכות לעבור היום בדיקת קורונה.
לאחר שעה, טלפון מהגדולה:
"אבא אני מפחדת, אתה יכול לבוא איתנו לבדיקה?"
מזל שאני והגרושה ביחסים טובים. להיות עם שלושתן שעה באוטו סגור יכול להיות התחלה של סיפור אימה..
ממתינים ממתינים, התור מתקדם בעצלתיים.
האיש בחליפת החייזר מתקרב ורמת הלחץ באוטו עולה.
ואז אבא שם יד על הכתף של הגדולה ואומר " בובי, זה יהיה קצת לא נעים אבל קצר, תעצמי עיניים ותספרי בלב עד עשר. אבא פה איתך, את לא לבד."
והיא מקשיבה ועושה בדיוק מה שאמרתי.
עוברים לקטנה, יותר קשה. פה צריך שתי ידיים מרגיעות ושתשב על אבא. אבל הנוהל חוזר על עצמו. לעצום עיניים ולספור עד עשר.
נגמר
האיש בחליפת החייזר ממלמל - "איזה ילדות גיבורות".
הגדולה עונה שאם אבא ליד אז שום דבר לא מפחיד.
ואני, אני מאושר כמו שלא הייתי הרבה זמן.
בסך הכל יום טוב עבר עלי