כנראה שיש תקופות בחיים
שהכוכבים לא מסתדרים
שהכל הולך עקום ולא ישר
שהכל נתקע ולא משוחרר
בחיים לא הייתה לי תקופה כזו כמו בחודשיים האחרונים
אני מוצלח בדרך כלל, אני זה זה שכולם רוצים בקרבתו
אני זה שמתייעצים איתו ומשתפים אותו,
אני זה שמבקשים את הכתף שלו לבכות
שמבקשים את הידיים שלו שצריך לסחוב משהו כבד
שמבקשים את הרגליים שלו שצריך ללכת רחוק
ולפחות בתחושה שלי , למעגל הקרוב, אני תמיד שם
סוחב , תומך ומרים.
ואז, אולי בגלל החורף (נראה לי שאני עובד על אנרגיה סולרית), הכל עקום.
פעם ראשונה ששמעתי לא בראיונות עבודה.
רצף הבחורות שאמרו לי שזה כנראה לא ילך ביננו בשבועיים האחרונים , שובר שיאים.
ואתמול, שרק רציתי לדבר קצת ולהפיג את השעמום והבדידות, ארבעה חברים אמרו שיחזרו אלי ועד עכשיו לא שמעתי כלום.
מסיבה שחיכיתי לה בשישי הקרוב נדחתה למועד לא ידוע.
והאמת שחוץ מתדהמה אני בסדר. החיים לא ישברו אותי. אני מקים את עצמי הפעם ומתקדם הלאה.
יודע שזו תקופה ושזה יעבור. לא בכלל זמן נתון אפשר להבריק. יש תקופות כאלה
אבל מה שהכי הורג אותי זו ההבנה שאם אין אני לי מי לי.
שלא כל מה שאתה יכול, יכולים אחרים גם
ושאין לנו על מי לסמוך, אלה על אבינו שבשמיים. או על עצמנו.
כי ברגעים או בתקופות כאלה, רק אנחנו לעצמנו
אבל היי, לפחות השמש מחייכת אלי הבוקר ,
עוד יום, עוד חיוך
