את התמונה שלך יושב על ברכיך,
מפרקיי ידיך קשורות לקרסוליך ישבנך מקושט בפסים צבעוניים, ראשך טחוב בין רגליי ובכל העת הזו, חגורה מצליפה בגבך
הכנסתי לאלבום התמונות בראשי.
אין לי צורך לצלם במצלמה ולהציג בפני העולם את המעשים שלי, את ההצלחות והכיבושים. זה שייך לי לך ולחדר ששכרת.
אני צופה בתמונות העולות בכלוב וברשתות החברתיות, ומשתדלת לנצור לשוני.
אני תוהה האם זה הצורך בפומביות, בלאשר את מעשיך מול החברה או אולי גאווה. אך גאווה על מה?
אני לא לובשת בגדי עור ולא חובשת מסכות לא מגיעה לאירועים המוניים שבהם נראה כי התחרות, מי משתין רחוק יותר לא מפסיקה.
יש לי נשלטים ונשלטות חלקם כלבים חלקם כלבות, אני פורטת על נימי צרכיהם, תשוקתם ונוגעת בכל חלק בחייהם.
מקדמת אותם. הופכת אותם למצליחנים מול העולם, אפסים מולי.
התמונות, מתרוצצות בראשי אך לעולם לא אצור להן תיעוד כי מה ששלי? שלי.
והנכסים שלי, שמורים ומוגנים.
