סִימוּלָאקְרָה

היו לו ידי זהב, לא היה דבר שלא ידע לתקן

והיא, היתה מלאת קלקולים.

בימים היה מתקן אותה,

ובלילות, כשלא היה רואה, היתה מקלקלת עצמה מחדש.

היו לו ידי זהב,

והיא אהבה להרגיש מתוקנת

כשאתה חופר בי

אני שואלת

מה תעשה אם תמצא שרידים 

של כל אלה שהיו כאן לפניך

כשאני חופר בך

אתה עונה

אני מצפה להתפרצות הבאה

לפעמים אני שונאת אותך

כשאני מסתכלת לך בעיניים

ורואה אותי

סיפרתי לו על החלומות הרעים שחוזרים בכל לילה.

אני נמצאת במצוקה ומנסה לצעוק לעזרה, אבל הפחד משתק אותי והקול לא יוצא לי. שוב ושוב ושוב.

אז תירגלנו.

שוב ושוב ושוב.

עד שלמדתי לצעוק בחלומות,

ולהשתתק ממנו

תַּגִּידִי מִיָּד אִם אֲנִי מַפְרִיעַ

הוּא אָמַר כְּשֶׁנִּכְנַס מִבַּעַד לַדֶּלֶת 

וַאֲנִי תֵּכֶף מִסְתַּלֵּק

אַתָּה לֹא סְתָם מַפְרִיעַ

הֵשַׁבְתִּי לוֹ

אַתָּה מְטַלְטֵל אֶת כָּל קִיּוּמִי

לֵךְ מִפֹּה

תשבור לי ת׳תחת.

רק אל תתבלבל ביניהם 

עכשיו תפעי

עכשיו אני מה?

לא מָה

מֶה

תמיד אחרי שהם פותחים לי את כל החורים, אחרי שליקקתי ומצצתי ובלעתי, מגיע הרגע שבו הם שואלים איך הפכתי לכזו מגשימת משאלות.

ואני מספרת להם על ההוא שהראה לי מאיפה הוא משתין

בשעת הפלגה ברוח מלאה

כשהירכתיים עולות על גל,

שוקע החרטום במים

והמים מתפרצים לפעמים פנימה

המיטה שלי רדופה

בכל אלו שמתו

בין הרגליים שלי