סִימוּלָאקְרָה

מתחת לציפורניים, ובין יבלות
בסדקים שבקיר, בתיבות נעולות 
בשולי הספרים שאתה קורא בלילות
בשתיקות רועמות ובשכוך יללות

שם אני צומחת פרא

אם אני יוצאת מהדעת

זה לא בגלל שאני משוגעת.

צפוף לי שם

לנעליים שלך יש את הכוח לקחת אותי הביתה

בדרכים שלנו

כשאני קבורה עמוק בין הרגליים שלך

נגלים לי הנופים הכי יפים

ותמיד מגיע הרגע הזה
שבו אתה תופס לי באוזניים
ושולף אותי
מחור התחת שלך

ואני מבינה
שהקסם נגמר,
והניסוי עומד להתחיל

בכל פעם שאמר לה שהוא אוהב אותה, האף שלו היה מתארך.
היא שאלה אותו מה הסיפור, והוא ענה לה בביטול שזה סתם, איזו תגובה אלרגית.

ביום שעזב אותה, אמר לה שהוא עדיין מאוד אוהב. כשהסתובב ללכת האף שלו כמעט הוציא לה את העין.

מאותו יום החליטה שלא תאמין יותר למילים ריקות.
כשאמרו לה שהם אוהבים אותה, היא מיד בדקה להם את הזין

היא ביקשה ממנו שיפרק אותה, וירכיב מחדש.

היא ביקשה שיתן לה שפתיים בשרניות יותר, שיוכלו לעטוף את הזין שלו בחושניות.

ואף קטן יותר, שלא יפריע לה לצלול עמוק אל הרקטום שלו.

היא ביקשה שיגדיל לה את הציצים כדי שיוכל לזיין אותה גם שם, ביניהם.

ובטן שטוחה עם קוביות, שתוכל לספוג את כל האגרופים והבעיטות שלו.

היא ביקשה תחת שובב יותר, כזה שיקפוץ לכל ספאנק שתקבל ממנו.

וביקשה שיוסיף לה עוד חורים, כדי שיוכל לחדור אליה בכל מקום אפשרי.

כשסיים להרכיב אותה, היא הביטה בעצמה בראי, ולא היתה מאושרת ממנה.

סוף סוף היא ראתה דמות שאהבה, ולא את המפלצת שהופיעה שם תמיד 

בקרב הזה -
אין מנצחים
או מפסידים

יש אותך
ואותי

ושטויות
במיץ
עגבניות 

(יש לי עגבניה בכוס. בוא תדחוף לי מלפפון. נכין סלט)

הייתי צוללת עכשיו למים
הכי, הכי עמוקים
לא לשמוע כלום
לא לשמוע כלום

הייתי צוללת עכשיו ימים
ימים, ימים ארוכים
לא לדעת כלום
לא לדעת כלום

הייתי צוללת וצוללת
עד שהייתי שוכחת הכל,
והייתי מביאה איתי קצת חול
וזה הכל אהובי, זה הכל

הייתי צוללת עכשיו אלייך
כל החיים
לא אכפת לי כלום
לא אכפת לי כלום

הייתי שומעת אותך קורא לי
ממעמקים

הייתי צוללת וצוללת
עד שהייתי נוגעת בכל
והייתי מביאה איתי קצת חול

וזה הכל אהובי, זה הכל