סִימוּלָאקְרָה

אני אוהבת ניגודים.
אני אוהבת כשחם ויורד גשם. זה מזכיר לי בית רחוק.
אני אוהבת לצאת מאולם קולנוע חשוך אל שמש מסנוורת של צהרים. זה משחק עם הראש, מבלבל לי את החושים. אני לא עושה את זה מספיק.
אני אוהבת לצחוק חזק עד שכואב בלחיים וכואב בבטן ויורדות דמעות ואז נהיה קצת עצוב. גם את זה אני צריכה לעשות יותר.
אני אוהבת מתוק עם נגיעה של מלוח. או חריף. תנסו פעם תמר עם קמצוץ מלח אטלנטי.
אני אוהבת כשקשים איתי. כי אז אני מתרככת. כשמהדקים לי את הרצועה. כי אז אני משתחררת לחופשי.
אני אוהבת להיות זונה כזו שאוהבים. לא רק שמשתמשים.
אני אוהבת תשישות של גוף אחרי מאמץ, כשאי אפשר לזוז והכל כבד כבד אבל הנשמה מרחפת גבוה מרוב אנדורפינים.
אני אוהבת סטירות מיד אוהבת. אוהבת עיניים קפואות שמסתירות חיוך.
אני אוהבת לשתות יין פלצני עם ג׳אנק לידו. נגיד פיצה שמכינים מפיתה עם קטשופ וגבנצ במיקרו. ואני בכלל לא אוכלת גלוטן. או מוצרי חלב. אבל אוהבת. לפעמים. לטנף את הגוף הנקי מדי הזה שלי.
אני אוהבת את שבת בבוקר מוקדם, כששאריות של בליינים שבורים של סוף לילה מתערבבות באנשים רעננים שרק התחילו את היום.
אני אוהבת מעט מילים שמספרות סיפור שלם. אני אוהבת שתיקות שאומרות הכל.
אני אוהבת לשיר ולזייף. ממש לזייף. עד שלא נשאר זכר מהשיר. או לרקוד יפה ואז פתאום לתת כמה מובים כאלה כמו שמבוגרים רוקדים. זה מצחיק אותי. אבל את זה אני עושה רק כשלא רואים.
אני אוהבת דלתות חבויות שלא מבחינים בהן כשחולפים לידן, אבל אם פתאום עוברים דרכן מגלים עולם קסום.
אני אוהבת להרגיש זרה בארץ שלי. כמו תיירת. אבל להיות שייכת. למישהו. אולי לך.
אני אוהבת דופק שקופץ מאפס למאה. בגלל מהלך לא צפוי שעשו עלי. אני גם אוהבת הפוך, דופק מהיר שנרגע. כשאני מרגישה שוב בטוחה.
אני אוהבת כשנותנים לי תחושה שהכל יהיה בסדר. כששום דבר לא. בסדר.
אני אוהבת סערות כאלו שנבנות תוך שניה, שמים בהירים מתכסים עננים כבדים, גשם ניתך, מציף, כאילו סוף העולם מגיע, ואז בבת אחת זה חולף כאילו מעולם לא קרה. והכל נותר נקי יותר. זה מזכיר לי בית