תמיד כשאני צופה בסרטי פורנו שלי, אני מתבאסת על עצמי.
יש לי פאק כזה שאני רואה רק את הפגמים. אף פעם לא רואה את היופי של הסרט עצמו ואת היכולות שאני מפגינה בו. וזה עצוב, שאני לא מעריכה את עצמי יותר, כי אני באמת נותנת את הנשמה, בכל פריים ופריים.
נגיד בסרט הזה שאני משחקת בייביסיטרית, בסצינה שהאבא חוזר לפני האמא ולוקח אותי לגאראז׳ ומפמפם לי את הגרון תוך כדי שאני מסתכלת עליו בעיניים דומעות, כל אחת אחרת היתה עפה על עצמה, על איך שהיא הצליחה לקבל את הזין העצום שלו עמוק בלי להקיא ובלי כלום. בשוט אחד צילמנו את זה ואפילו הבמאי נגנב ממני שלא ביקשתי לעצור אפילו פעם אחת. אבל הסתומה שאני רואה רק את הקמטוטים שיוצאים בצדדים של העיניים כשאני מוצצת. שונאת אותם. צריכה כבר לעשות בוטוקס.
או בסרט ההוא, שאני תלמידה שנשארת בריתוק, והמנהל ועוד שני מורים מזיינים אותי בספרייה בתור עונש ופותחים לי את כל החורים סימולטנית, במקום להתמקד בגמישות שלי, שהשתפרה ממש בשנה האחרונה, או בזה שלא השתמשנו בכלל בלובריקציה כי רציתי לשמור על אותנטיות, כל מה שתופס לי את העין (זו עם הקמטוטים) זו הבטן שיוצאת לי בכל פעם שהם מכופפים אותי. חייבת להרגיע עם הפחמימות.
ובסרט של האונס הקבוצתי, שאני זוכרת כמה חיכיתי להשתתף בו, כי אהבתי ממש את העלילה והתחברתי לדמות, שהיא ילדה טובה מבית טוב כזו, שחוזרת בלילה מפעילות בתנועה ונקלעת בטעות לסימטה חשוכה, בסצינה של הבוקקה, שעפתי עליה ולא רציתי שתסתיים כי היתה אחלה אנרגיה עם כולם, התבאסתי לגמרי כשראיתי איך התחת שלי הצטלם שם. רופס כזה. רוטט. חייבת לעבוד יותר על הסקוואטים. ולחזור לרוץ.
השחקנים על הסט תמיד מפרגנים. תמיד נותנים לי מילים טובות. אומרים שאני אחת השחקניות שהם הכי אוהבים לעבוד איתן. כי אני סופר מקצועית ולומדת את כל הטקסטים, וגם נפגשת איתם לפני הצילומים לעשות חזרות, כי אתם מכירים את המשפט, practice makes perfect.
אבל לא יעזור כלום.
לא יעזרו הניתוחים, ולא הסקוואטים ולא כל הדיאטות. יש לי עיניים דפוקות. עיניים דפקטיות שרואות רק דפקטים.
חייבת להרגיע עם הפחמימות
