לפני 6 שנים. 5 בנובמבר 2018 בשעה 16:04
אני רעבה כל הזמן. רעבה ונזקקת. יש בי בור שלא משנה כמה נכנס לתוכו, הוא לא נסתם. חור שחור אינסופי שבולע הכל. חור בבטן, חור בכוס, חור בלב. כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא. גם הזונה לא. היא גוועת. הבטן מקרקרת, הכוס מקרקר, הלב מקרקר. קוקוריקו. זמן להתעורר, זמן לשבוע. אומרים שלאכול ארוחות מסודרות עוזר. לקחת ביסים קטנים, ללעוס לאט לאט. אבל אני לא מסוגלת, לא בקטן, לא לאט. אני צריכה לטרוף. עם הידיים. לבלוע מהר, בלי ללעוס. להשלים חוסרים, להדביק פערים, למלא עתודות. להאביס. אכלי ושתי כי מחר תמותי, כי כבר כמעט מתת, ועכשיו את לא מתה, עכשיו את חיה, חיה רעה שצריכה לטרוף, להתמלא, לשבוע. תזין אותי, תזנה אותי, תזיין אותי. תפטם אותי בכפייה עד שאשבע כבר. עד שאהיה רעבה רק אליך
