סִימוּלָאקְרָה

אני אוהבת את הרגע הזה לקראת סוף אימון, כשהגוף עוד עובד אבל כבר מפורק וכואב ותשוש, ובדיוק שם כשנגמר לי הכח, המאמן דוחף עוד קצת, מותח את קצה גבול היכולת שלי. ופתאום קורה קסם.
זו כבר לא אנרגיה של גוף, שעובדת. זו אנרגיה של ראש, שמושכת את הגוף בעקבותיה. הגוף מתמסר, מתעלה על הקושי, שוכח מהכאבים ומהעייפות, וסוחט ספרינט אחרון.
כשהראש מאמין, הגוף מסוגל.
וכשהגוף שועט קדימה, הנפש ממריאה מעלה.
אני חייבת להרגיש מאותגרת. כל הזמן. רק כך אני מסוגלת לפרוץ את הגבולות של עצמי.
אני אוהבת כשמותחים את היכולות שלי. פיזית, ונפשית.
כשלוקחים אותי לקצה. ועוד קצת. כשגורמים לי להאמין שהבלתי אפשרי אפשרי.
וכשאני מאמינה, אם תגיד לי לקפוץ, אני אקפוץ. כי אדע שזו לא נפילה שמחכה לי מעבר לסף התהום. אף כח כבידה לא יחול עלי שם. כי שם, אני עפה