אף פעם לא הבנתי את אלה שכותבים יומן, בלוג וכו' . כאילו מה הטעם?
היכולת להניח מילים שמתארות רגשות כדי ליצור הזדהות?
לשמור זיכרונות שבעתיד נתרפק עליהם?
למה?
זיכרונות העבר נמצאים בראש ואלה שנמחקו מאפשרים לנו להתפתח לאדם אחר, טוב יותר אפילו משופר. מחיקת הזיכרונות היא צעד חשוב להתפתחות למשהו אחר, טוב יותר.
גם לא מצליח למצוא נחמה בהתפרקות על העבר , זו נחמת טיפשים.
ובטח שלא איכפת לי מה אתם חושבים עליי או על יכולת הכתיבה שלי, מבחינתי אתם לא כלל קיימים במישור המציאותי. אתם לא יותר מכינויים וירטואליים שלא קשורים בשיט למי שאתם באמת.
העובדה שאתם צריכים לפרוק לפעמים מובנת, גם הפריקה לצורך הפריקה מובנת. רק למה אתם צריכים חיזוק מהסביבה? תכתבו לעצמיכם. וכמה זה עלוב כשהסביבה היא מרחב וירטואלי של אנשים שמתחבאים.
הסיפורים האירוטים שמחרמנים את חלקנו לא יכולים להשתוות לחוויה עצמה. העצות שמקבלים במרחב הוירטואלי מטעות ומטומטמות. בקיצור...
תפתרו לעצמכם את הבעיות במקום להתעסק בסימפטומים
מצד שני ברור לי שיתכן ואני טועה