צרות זה טעים

15.05.2024

עברו יומיים מאז יום הזיכרון ועדיין אני כותב את המחשבות שלי מיום הזיכרון הראשון שלי,האמת היא שהוא לא ממש נגמר לי עדיין.

ביום הזיכרון עצמו,יום שני,פגע כתב''מ נפץ (''פטיש אוויר'' אבל עוד נחזור לזה) בחדר שבו ישנתי במילואים האחרונים.

באופן מוזר לילה לפני זה חלמתי משהו דומה,היה לי סיוט שאני במרחב אזרחי,לבד עם ההאמר (המכונה בקשר "פטיש" אבל שוב,נחזור לזה) וממש קוראים לי בקשר עם האו''ק הזה, למען האמת לא כזה התרגשתי,ותכלס זה מה שמפחיד,התרגלתי לסכנה ואני אפילו קצת מתרגש ממנה,מתרגש מהאקשן,ה0 ל100 הזה שיש בקצת יותר מחצי שנה האחרונה במילואים מספק לי המון אנדרלין,בכלל חשבתי מה הקטע של צה''ל ופטישים? למה המילה הזאת חוזרת כל כך הרבה? אבל זאת מחשבה של סתם,מותר לי לא? לחשוב על סתם דברים מידי פעם.

שהייתי בתיכון שלי,בטקס יום הזיכרון,ההוא הראשון שלי,בין העצב השבר והצער העמוק שמעתי שיחות של תיכוניסטים,כאלה בכיתה י''א-י''ב שמדברים על הדפ''ר שלהם או הבגרות הקשה בהיסטוריה (נשבע כל שנה זה קשה),ראיתי את המורים את הכיתות ואת חצר בית הספר שוב ועלה בי איזה געגוע מאוד עמוק לאותה תקופה, לאותן בעיות ולאותן שאיפות, בעיקר אני מתגעגע לחיים החברתיים שפשוט נעלמו,לתקופות של חבורה גדולה, שכל יום וכל היום אתה עם החברים,הידידות ובת הזוג.

אני מתגעגע לתקופה בה לא היו לי חברים מתים או סיוטים על פטישים,תכל'ס? היום נראה שאז הכל היה ורוד,איזה כיף היה אם היה אפשר לקנות איזה מכשיר כזה שזורק אותך אחורה בזמן לאיזה תקופה שתרצה,קצת מראה שחורה כזה,או שיקוי קסמים שעושה אותך שוב בן 16,קצת הרי פוטר כזה.

ועוד באותו יום נכנס לו לשירות אמבולנס ****,מזמן לא זכרתי מספר של אמבולנס,אבל זה אחד מיוחד, האמבולנס הזה נתרם למד''א אחרי מימון המונים לזכרה של ידידה שלי,שהייתה מתנדבת מד''א תקופה ארוכה.

האמת? הקורס במד''א בגיל 15 זה מה שבאמת קירב ביננו אז,קור הרוח שהפגינה באותה שבת מחורבנת,שהיה חלק ממנה עוד אז בתיכון הרשים אותי כל כך בתור נער בן 15 שלא מצליח להישאר קר רוח בגלל מבחן...איזה הבדל מאז להיום שאני כבר רגוע לחלוטין בכל מצב ולא משנה מה קורה מסביבי.

ואז עולה לי מחשבה על זה שרציתי להיות פראמדיק וזה לא קרה,אולי עכשיו הגיע הזמן לקום ולעשות,ללכת שוב להתנדב במד''א ולאט לאט להכנס לתפקיד נהג אמבולנס? יש מצב,תכל'ס זה זמן ממש טוב עכשיו כשהכי צריכים,צריך עוד קצת לחשוב על זה.

23.04.2026 

הטקסט הזה הוא מתוך יומן שכתבתי לעצמי בשנה הראשונה,לעכל ולהבין 

מעניין לקרוא אותו היום,במיוחד עם איך זה התיישן 

יש כמה שינויים מהמקור כדי לשמור על פרטיות

לפני שנתיים היה ''יום הזיכרון הראשון שלי" וכתבתי לעצמי עליו במיני יומן קטן שכתבתי לעצמי לאחר ה7.10 כחלק מהתמודדות שלי.

לפני כשנה פרסמתי את זה כאן לרגל יום הזיכרון וזה כנראה הטקסט היחיד מתוך היומן הזה שאי פעם יראה אור יום (אלא אם בשנה הבאה יקריאו את המשפטים שאני כתבתי [סלחו לי על ההומור השחור]) ואני אפרסם אותו שוב השנה,כמו שנה שעברה אני מעט אשנה את המילים המקוריות ע''מ לשמור על מעט אנונימיות.

________________________________________________

נכון השמות האלה בטקסי יום הזיכרון? מה קשור פתאום לראות שמות של אנשים שאתה מכיר? זה מה שעלה לי בראש בטקס יום הזיכרון ב12.05.24 או כמו שאני מכנה אותו טקס יום הזיכרון הראשון שלי.

נכון כבר הייתי בעשרות טקסים כאלה,אפילו השתתפתי בחלק מהם גם בתיכון גם בצבא,כשרק סיימתי את ההכשרה עמדתי במסדר כבוד איזה 4 שעות בשמש על א' עם כומתה על הראש ואפילו M16 ארוך רחמנא ליצלן,כי זה נשק יותר ''יפה'' ו ''יצוגי",מה יפה בנשק? מה יצוגי בו? החרא הזה הורג אנשים ואת החרא הזה החזיקו כל כך הרבה חיילים באותה שבת,כן נכון יש בזה משהו יצוגי אבל רעבק, היום זה נראה לי אחרת.

ימי הזיכרון תמיד היו נורא אנונימיים,הם תמיד היו ימים כבדים וחשובים ועמוקים ומרגשים,אבל הפעם היום הזה היה בעיקר יום עצוב,איזה מן תזכורת שכבר לא תעשה על האש בבסיס שאתה במילואים והם יבואו לשבת עם צוות הנהגים המבצעיים הכי חזק במזרח התיכון שמוציא להם כבד אווז מטורף באמצע שום מקום איפה שהוא בדרום הארץ,שכבר לא תיסעו להעביר מסמך מסווג או איזה דיסק באמצע הלילה עם שירים של טונה ורביד פלוטניק בפול ווליום ותצחקו על כל העולם,שכבר לא תפגוש אותה פתאום באמצע ויזה צבאית ולשניכם יצא ''מה את/ה עושה פה???".

ואז אתה חושב על זה שהכאב שלך הוא אפסי,היו להם משפחות,שלכאב שלהם אין בכלל סוף,איך מתמודדים עם זה שאיבדת בן או בת? אח או אחות? איך הילדים של המפקד יגדלו בלי אבא? איך הבנות זוג שלהם ימשיכו מפה הלאה? או הבני זוג? הם יוכלו שוב לאהוב? הם סה״כ בגילי ועם כמה שזה כואב לי,להם זה כואב פי מיליארדים, טריליונים,אין סוף.

היום הוא יום הזיכרון הראשון שלי,הפעם הראשונה שבאמת זכרתי,זכרתי את אותם חברים וחברות מהתיכון ומהשירות הצבאי,בסדיר ומילואים,אפילו שאת חלקם הכרתי דקות ספורות ולצערי גם האחרונות,זכרתי גם את אחותו של    ששירת איתי,שמעולם לא פגשתי באמת אבל מהסיפורים והתמונות קצת הכרתי אותה,אבל לצערי כבר אחרי.

זכרתי גם את  ,שלא הכרתי אותו אבל השתתפתי בחקירת האירוע שבו נהרג,וש ,שאותו כן הכרתי שהיה לצידו ונפצע אנוש,ובחר השנה לעמוד ולהצדיע מעל קברו.

החלטתי שכל מחשבה ביומן הזה אסיים במשהו חיובי, אופטימי, לזכור שאני עדיין כאן,אז אסיים במשפט של קצינה אחת שזכיתי כל כך להכיר ותמיד תשאיר לי חור כתום בלב.

''תזכרו שהגעתם לעולם הזה כדי לשנות דברים,לקדם דברים,להשפיע-אז תשפיעו!!!'' ואני,מבטיח להשפיע.

_______________________________________________

בנתיים עברו שנתיים,הרבה מאוד קרה מאז,הזיכרון עדיין חיי וקיים כל יום,גם בלי ימי זיכרון

המדבקות על המכוניות ועל תחנות האוטובוס והרכבות ועמודים ברחוב עדיין שם, המחשבות עדיין בראש,השריטה הזאת שאוכלים כשאתה מחפש שם בוואטסאפ לשלוח הודעה והשיחות שלכם פתאום קופצות מול העיניים עדיין קיימת,החורים האלה בלב? גם הם עדיין קיימים והם מסרבים להחלים.

אסיים את החפירה עם שיר יפה,שמוקדש למי שבזכותה ובעקבותיה אני מציל חיים במד''א,והלוואי שהייתה לצידי היום