קאלם פאדי

לפעמים זה אפילו מעניין

1. משתעממים תחת (חשוב להשתעמם תחת!)

2. לוקחים חבל

3. קולעים וכורכים איכשהו

וסיימנו

(כשאתה קם בבוקר, מתבונן בחתיכת חבל ושואל את עצמך אם יש משהו טוב יותר לעשות איתה מלבד לתלות את עצמך)

עכשיו רק צריך למצוא מודל, להדק עליה את התחתונים בקשר גורדי, ולשלוח אותה לדרכה אדומת ישבנים.

וזה די מרשים שהידיים שלי זוכרות איך לעשות קליעה חוזרת 

או את קלרה סמית

אז החלטתי שאקח קצת לסד ואכנס בו לתוך הלילה. מי מצטרף לעזור לי?

לפחות 2 מטר על מטר.ריססתי בספריי שחור בעשרה שקלים ממקס סטוק, ושירבטתי עליו את זה בגיר.

עכשיו אני רוצה לעבור לצבעים אקריליים ומבקש הערות.

כל הערה תתקבלזו רק סקיצה בגיר, יש על זה עוד ימבה עבודה

אני עומד ברמזור עם שני מגשי פיצה מהבילים. יש לי ילד מורעב מחכה בבית. מהר יותר להזמין באינטרנט ולרדת לאסוף.

אני עטוי מעיל גשם ארוך וחבוש כובע צמר צבעוני, עטור זקן פרא  חצי לבן אני נראה כמו החבר של מקס מארץ יצורי הפרא. לידי עומדת ישישה נמוכת קומה ואלגנטית. אנחנו ממתינים לאור ירוק. האור מתחלף, ופתאום קול מתוק מאין כמוהו.

׳אתה יכול לחצות איתי את הכביש?׳

בטח! אני עונה בלי לחשוב בכלל. מה יש לי לחשוב פה?

אני מסתכל עליה, לא יודע מה לעשות ואילו היא מושיטה יד קטנהואוחזת חזק בשלי. אוחזת אוחזת, לא בקצות האצבעות. אני מיד נזכר בסבתא שלי, ואיך שאחזתי ביד שלה כשחצינו כבישים. אני מת על כפות ידיים. מכל גיל מכל מין ומכל סוג. עבורי זה האיבר הכי יפה בגוף האדם, ואני אוהב את כל גוף האדם. יש משהו בגמישות ובוורסטליות של כף היד שמשגע אותי. זה כמו כלי שהוא אינסוף כלים. זה הדבר שיוצר את כל הדברים (המוח כמובן אחראי על הייצור, אבל הידיים באות כוחו). 

זה הדבר שבונה והורס, מענג ומכאיב. זה כמעט המהות של להיות בנאדם.

הובלתי אותה לקצה, לאט ובקצב שלה. מחזיק לה את היד מספיק חזק ומחייך כמו דביל. והופה הגענו לצד השני. 

׳אלף תודות׳ היא אומרת, ורוצה ללכת.

׳חכי! קחי את הטלפון שלי, אם תרצי עזרה בקניות או משהו לתקן בבית, אני גר פה.׳

׳באמת? תודה!׳

הכנסתי את המספר שלי למכשיר שלה ונפרדנו. 

מעניין אם היא תזכור.

יהוה הדמיוני שלח לי סבתא חדשה ואני לא אסרב.

לא מסרבים לכזו מתנה.

שבועיים אחרי, ואני עוד מחכה להודעה ממנה. ניצלה אותי הסבתא, ונעלמה. אני מרגיש מחולל

והעולם פשוט יפה. אבל ממש ממש יפה.

הכל נקי ונוצץ והשמש זורחת בדיוק בזהב הנכון והציפורים שרות בהרמוניה.

אבל למה זה קורה בדרך כלל אחרי שחופצנת לילה שלם ובכל דרך אפשרית? ליהוה הפתרונים

עלק שולט… חחחחח זה כל כך מצחיק אותי.

אני רק מכשיר לסיפוק היצר של משוגעות

והשיר הזה תמיד מצחיק אותי

אתה משועמם. אז אתה נכנס להסתכל על כרטיס. הכינוי לא מצלצל לך מוכר, אבל הפתעה, אתה מוצא שם הערה אישית:

׳סתומה, לא להתקרב!׳

אתה מרגיש לא נעים. תתבייש, שוב אתה שופט אנשים לחומרה, ושוב אתה פוסק דין מהר מידי ומעליב אנשים.

אז אתה נכנס להציץ בבלוג, ומיד חוזר בבהלה לכרטיס ומוסיף הערה חדשה

׳אחי, תאמין להערה הקודמת. שלא תהיה פעם שלשית!׳

למה כולם

כותבים במבנה כזה

כאילו הם כותבים פואמה

או שיר

אבל בלי מבנה כלשהו

או וחריזה

וללא כל שנינות יתרה

מה הקטע? להעביר מידע לזולת

בפסקאות ארוזות היטב

ועם סימני פיסוק.

זה כל כך מסובך?

או שפשוט זה הסטייל פה

ואיש לא הודיע לי?

להעביר מסר בכתיבה

גם אם בבלוג

וגם אם מתוך מניע אומנותי

זו יכולת על משתלמת מאוד

אז למה שלא

תתגלחנה על זקנו של הבלוג

ותלמדנה לכתוב? 

הלא זה אימון בחינם.

כל אחד כותב מעפן

בהתחלה

אף אחד לא נולד סופר

הכל שאלה של כמה הוא

או היא

מעוניינים להשתפר

כי כל דבר

אבל ממש כל דבר

אפשר ללמוד

אם יש סבלנות

איזה נודניק 

שהיה גם אבא שלי

פעם אמר לי

שכל דבר שבן אדם עשה פעם

גם אני יכול לעשות

ושכל ההבדל בן בני האדם

הוא בקצב הלמידה

אבל אני כבר בכלל לא בטוח

שזה נכון

בסופו של דבר

האיש טעה הרבה