אני עומד ברמזור עם שני מגשי פיצה מהבילים. יש לי ילד מורעב מחכה בבית. מהר יותר להזמין באינטרנט ולרדת לאסוף.
אני עטוי מעיל גשם ארוך וחבוש כובע צמר צבעוני, עטור זקן פרא חצי לבן אני נראה כמו החבר של מקס מארץ יצורי הפרא. לידי עומדת ישישה נמוכת קומה ואלגנטית. אנחנו ממתינים לאור ירוק. האור מתחלף, ופתאום קול מתוק מאין כמוהו.
׳אתה יכול לחצות איתי את הכביש?׳
בטח! אני עונה בלי לחשוב בכלל. מה יש לי לחשוב פה?
אני מסתכל עליה, לא יודע מה לעשות ואילו היא מושיטה יד קטנהואוחזת חזק בשלי. אוחזת אוחזת, לא בקצות האצבעות. אני מיד נזכר בסבתא שלי, ואיך שאחזתי ביד שלה כשחצינו כבישים. אני מת על כפות ידיים. מכל גיל מכל מין ומכל סוג. עבורי זה האיבר הכי יפה בגוף האדם, ואני אוהב את כל גוף האדם. יש משהו בגמישות ובוורסטליות של כף היד שמשגע אותי. זה כמו כלי שהוא אינסוף כלים. זה הדבר שיוצר את כל הדברים (המוח כמובן אחראי על הייצור, אבל הידיים באות כוחו).
זה הדבר שבונה והורס, מענג ומכאיב. זה כמעט המהות של להיות בנאדם.
הובלתי אותה לקצה, לאט ובקצב שלה. מחזיק לה את היד מספיק חזק ומחייך כמו דביל. והופה הגענו לצד השני.
׳אלף תודות׳ היא אומרת, ורוצה ללכת.
׳חכי! קחי את הטלפון שלי, אם תרצי עזרה בקניות או משהו לתקן בבית, אני גר פה.׳
׳באמת? תודה!׳
הכנסתי את המספר שלי למכשיר שלה ונפרדנו.
מעניין אם היא תזכור.
יהוה הדמיוני שלח לי סבתא חדשה ואני לא אסרב.
לא מסרבים לכזו מתנה.
שבועיים אחרי, ואני עוד מחכה להודעה ממנה. ניצלה אותי הסבתא, ונעלמה. אני מרגיש מחולל
