תמיד יש רעש. בכל מערכת שתחקור, אם מדובר בחיים האמיתיים ולא באיזה מודל מתמטי מופשט, תקבל רעש.
מדידות לא רלוונטיות, מידע גם כשאין כלום. מידע ריק מתוכן. פתחתם פעם רדיו בין תחנות ושמעת ׳וווששששששש׳, זה זה. זה הרעש שהשאיר היקום כשהוא נוצר (אני לא צוחק, וזה לא מטאפורה), הקרינה האלקטרומגנטית הראשונה.
גם בביולוגיה המצב דומה. אתה רוצה לקבוע כמה נוגדן יש בדם או אחוז התאים שהונדסו, אתה חייב להשוות לקבוצת ביקורת שלא הונדסה.
גם כשמחפשים אהבה, אותו דבר. מלא אדיוטים צצים לך, וגם פה אתה חייב לקבוע סף. כל מה שמעליו זו תוצאה חיובית, כל מה שמתחתיו, רעש.
נשים פה, אני מניח, חוות פי עשר רעש ממני. כשיש הרבה רעש, מעלים את הסף. מתחילים לחיות בפנטזיות. דיברתי עם מישהי ׳שיש לה את המפתח, והיא רק צריכה למצוא את הדלת׳, במילים שלה.
אתה קורא את הבלוג שלה, וכל כולה פועמת עם החצוצרות בחוץ, משתוקקת לאהבה וזין אימתני שיחמם אותה מבפנים בלילות. זקוקה להרבעה כמו כלבה בעונתה.
אתה פונה אליה, והעיזה עונה במילים בודדות כמו איזה אנאלפאבתית. כבר במשפט השני אתה מבין שהיא בסחרור. עסוקה בניפנוף של אנשים כברירת מחדל ולא באמת מחפשת, מנסה להכיר, ללמוד.
אני עייף כבר מפרינססות מעופשות, שיחררתי אותה די מהר, אבל בכל התנסות כזו אתה מבין. למצוא אהבה זה לא החלק הקשה, לפתוח את העיניים, זה החלק הקשה.
עד היום פגשתי לא מעט נשים שהתלוננו על זה שהן לא מוצאות אהבה. לא מוצאות את ׳האחד׳. עד היום תמיד הגעתי לאןתה מסקנה. זה תמיד סתומות, עם פנטזייה מאוד ברורה ומפורטת על מה צריך להיות. תמיד הפנטזיה לא ריאלית בשום עולם אפשרי, ותמיד, אם היה קיים אותו ׳מיסטר ביג׳ עליו הן מפנטזות, הוא בטח לא היה נוגע בסתומות כאלה הן קרן לייזר.
מלכוד 22: היא תפנטז על מי שלא יראה אותה, בזמן שהיא לא רואה.
מי שמעלה את סף הרעש יותר מידי, כבר לא רואה את העולם. מי ששומר את הסף נמוך מידי, יקבל זבל מלוא הטנא.
כשהייתי צעיר היה לי תחביב, להתעקש ולהראות להן, ואז להיעלם בצחקוק, להשאיר אותן עם השחלות ביד.
היום אני עייף מידי, ציני מידי.
