כמעט מאז שאני זוכר משהו, שנאתי את המושג ׳אמונה׳. אף פעם לא הבנתי לשם מה הוא טוב? למה לי להאמין? אני יכול ׳לשער׳, ׳להעריך׳, ׳לדעת׳, ׳להבין׳…
אמונה זה לאדיוטים, כך חשבתי. מאמינים בדברים שלא קיימים. מושגים ריקים. מילים שהן רק צליל, בלי רפרנס בעולם. כמו שמאמינים ב׳אלוהים׳. מילה ריקה, מיותרת, שנותנת ביטחון לאווילים. אופיום להמונים.
מדע למשל לא צריך אמונה. כל מה שהמדע עומד עליו הוא טנטטיבי, אפילו, ובעיקר האקסיומות (פוסטולאטים. אקסיומות זה במתמטיקה, ומתמטיקה אינה מדע. היא משהו אחר). משתמשים בפוסטולאטים כי אין ברירה, כי חייבים להתחיל מאיפשהו. ככה המוח שלנו עובד. ככה עובד הגיון. חייבת להיות מטאפיזיקה בתחתית כל פיזיקה. אבל תאמינו לי, אין מדען שלא ישמח להיות זה שהוכיח שפוסטולאט מסוים אינו נכון. אחד. זו אינה אמונה. אמונה זה להאמין במשהו שאין לך שום סיבה להאמין בו. לכל הנחת יסוד (עוד ביטוי לפוסטולאט) במדע יש בסיס. יש תצפיות שמראות שאין לך ברירה אלא לקבל את הנחת היסוד. כי אחרת, אתה מתווכח עם עובדות.
כל החיים חשבתי שאין בי טיפת אמונה.
אבל כמו שהשיר אומר, אתה יודע יודע מה יש לך רק אחרי שהוא נעלם.
פתאום הבנתי למה צריך את הפועל ׳להאמין׳.
אני כבר לא רואה בני אדם אחרים.
אמת, אני רואה את הגוף שלהם, רואה אותם זזים ופועלים, רואה את השלכות המעשים שלהם בעולם, שומע אותם… אבל זה אני רואה בכל כלב, פרה או תוכנת AI. צריך אמונה אמיתית כדי להאמין שיש בני אדם באמת בתוך הגופות הרועשות שמתהלכות סביבי. בתוך כל הרעש והחרטא, אתה חייב להמשיך להאמין שיש בתוך כל ההמולה הזו בני אדם כמוך. נשמות מפוחדות שנקלעו בעל כורחן למחזור חיים על גוש קרח ולבה ואבן, שמסתובב סביב שמש זמנית, ביקום זמני, אלים. בני אדם מבולבלים שרק מחפשים את הדרך, ואף פעם לא מוצאים. בדיוק כמוך.
ואני איבדתי את האמונה הזו, שאפילו לא ידעתי שיש בי. והחור שנשאר הוא נורא.
בכל יום שעובר הם נראים יותר כמו חיות. קטנים, טיפשים, חמדנים, ריקים, שטחיים. תכשיטים. בובות בתיאטרון בובות.
אני חייב למצוא את האמונה הזו שוב, וכבר לא יודע איך.
