דפיקה חלשה בדלת, וצלצול בודד. לא עניתי. מי שמכיר אותי יודע לשלוח הודעה, ומי שלא, שיזדיין. אם היה משהו חשוב היו דופקים כבר בעוז. למחרת, אותו דבר. כבר ניחשתי. 70% סיכוי שזאת היא, ש., השכנה מהקומה הראשונה. נפגשנו לא מזמן בכניסה לבניין. היא גרה עם בעלה. היא קפצה עלי בהתרגשות. אני חייכתי ואמרתי שלום. התחמקתי ועליתי לדירה שלי.
התעלמתי מהדפיקה. היא הייתה תלמידה שלי בפסיכומטרי, לפני 15 שנה, וארבע שנים אחרי כן היא התקשרה ונפגשנו. אולי אני התקשרתי? לא סביר אבל נניח. הלכנו אז לים והתמזמזנו קשות על בקבוק יין, אבל בסוף היום הבנתי שהיא ילדה מפוחדת, ואני לא עושה ילדות.
שבעה ימים היא דפקה לי בדלת, ושבע פעמים. אפילו החומות של יריחו קרסו אחרי שבעה סיבובים. לבסוף פתחתי לה את הדלת בערב יום שישי. הייתי לבד, מסטול. היא עמדה בכניסה, לובשת בגדי ספורט. יפיפייה אמיתית, עם הילה של נזקקות. לבושה בגדי ספורט, אחרי ריצה, לחייה סמוקות. חיבקתי אותה, היא נרתעה. "אני מסריחה אחרי ריצה". הרבצתי וואחד נשימה, ובחיים לא הרחתי משהו טוב יותר. עד אז ומאז.
״לא השארת טלפון כשנפגשנו! אני יכולה להיכנס?״
הכנסתי אותה למבוא. ״אני כאן עם מישהו״, שיקרתי. אין לי כוח לילדות.
״קח את הטלפון שלי״
הכנסתי אותה למכשיר. ״שלח לי הודעה עכשיו״ הפטירה כשירדה במדרגות. ״תבטיח!״ היא הסתובבה והסתכלה עלי. היו לה עיניים ירוקות ענקיות, משובצות בפנים קטנות, מסותתות בשלמות. שפתיים מלאות וורודות, אף ישר וקטן, עצמות לחיים גבוהות, סנטר תקיף. גוף מושלם, גובה מושלם, שיער מושלם. ידעתי שאני בצרות.
שלחתי לה הודעה, תוך דקה חזרה התשובה. מתי נפגשים?
אני צריך לנקות את הבית, ומחר אני אצל הילדים. ׳בראשון?׳ עניתי.
׳ראשון בשמונה בערב!׳ חזרה הודעה, ׳אני אגיע אלייך׳.
בשבת בבוקר שלחה עוד הודעה. ׳אתה מבין שאני חמה עלייך?׳ החזרתי אימוג׳י של חיוך ביישן.
אני אדם מתבודד, לא אוהב כשמרעישים לי אנשים בסביבה. אני מוצא תמיד יזיזות לרוקן את הביצים. אולי התבודדתי יותר מידי זמן?
לכל הרוחות, חשבתי לעצמי. עם מה הסתבכתי?
המשך יבוא....