תכתוב היא אומרת לי.
היא מבקשת ממני לעשות את הדבר שכה טבעי לי לעשות, את הדבר שעשיתי מאז ומעולם. רק שאצלי זה חייב לבוא מהבטן,
להגיע מבפנים, להיות אינטימי, זה לא יכול שלא להיות רגשי.
נראה לי שזה כבר זמן מה שאנחנו רוקדים טנגו של צעד קדימה ועשר אחורה וזה לא מוביל לשום מקום.
כל אחד והפחדים שלו, הנכות הרגשית שלו.
לכתוב לך שוב?
אני לא בטוח שזה ישנה משהו בקשר הסיזיפי שנוצר ביננו ורוב הסיכויים שאני אכתוב לך פעם או פעמיים ושוב אשתוק הרבה זמן, שנינו טובים בזה.
וזה גורם לי לדבר, לשאול, לספר. זה גורם לי להתאמץ (בזמן הזה של בין לבין השתיקות הארוכות). זמן רב שלא התאמצתי עבור אף אחד, כל מה שהייתי צריך לעשות זה להיות שם ולא לעשות כלום, שואב לעצמי את הדבר לו אני זקוק, משחק משחקים, מקבל חיזוקים, עד שהצד השני מואס בזה והכל מתפוגג ללא אכפתיות מצידי.
והנה, אני לא אדיש, מתעצבן ממך, מחייך מזה.
אל תזקפי הכל לזכותך, לא עשית הרבה, זו רק הנוכחות שלך (או החוסר נוכחות) שגורמת לי להבין, אני מצליח ללמוד מכל דבר שמולו החיים מעמידים אותי.
לפעמים אני חושב שאנחנו דומים ומתנהגים אותו הדבר, קצת קשה להסתכל במראה לראות משהו מוכר, ולהבין.
אז לכתוב לך שוב?
מתברר שכן.
עוד מכתת רגליי בטנגו הזה, שנחליף ריקוד?