|
|
|
אני אוהב את הדרום,
אני אוהב שוקולד,
וגם את החורף.
מכל אלו יש לי רק דרום,
וחור ענקי בזמן..
שמביא איתו שיעמום..........................כזה,
טוב, אלך לקנות שוקולדים..
בסוף גם אמחק את הפוסט הזה,
או שלא.
יום דרום,
מוש.
תמיד רציתי להיות על גג העולם,
ולו רק כדי להביט.
ולו רק לרגע.
היום שלחת לי הודעה שאת שם,
שאלתי איך טיפסת.
לא ענית,
רק שלחת לב ענקי שכזה
ומתחתיו "מאוהבת"
אז אם את עדיין שם,
שילחי אליו טיל.
אל האיש ההוא,
עם המכונית ההיא,
עם המבט המוזר בעיניים.
שעושה לי כל כך רע בלב.
שעושה לי למות.
שילחי אליו טיל.
מונחה,
מדוייק.
אהה, ואל תרדי משם כל כך מהר..
ממני,
מ ו ש ,
קראתי את הפוסט הזה,
הוא לא שלי.
איכשהוא הוא התגלגל אליי..
והרגשתי שאני חייב להמשיך לגלגל אותו.
בכל יום שישי אחר הצהריים,
המורה של הבן שלי מבקשת מהתלמידים להוציא דף נייר
ולרשום את שמותיהם של ארבעה ילדים
איתם הם רוצים לשבת בשבוע הבא.
הילדים יודעים שבקשות אלה עשויות להיענות או שלא.
בכל יום שישי אחר הצהריים,
אחרי שהתלמידים חוזרים הביתה,
המורה של הבן שלי מוציאה את פיסות הנייר,
מציבה אותם מולה, ולומדת אותם.
היא מחפשת דפוסים.
איזה ילד אף אחד לא ביקש לשבת לידו?
מי בכלל לא ידע את מי לבקש,
ולמי היו מליון חברים בשבוע שעבר ואף אחד השבוע?
המורה של הבן שלי לא מחפשת תרשים ישיבה חדש,
או "תלמידים מצטיינים",
היא מחפשת ילדים שמתקשים ליצור קשר עם ילדים אחרים.
היא מזהה את אלו שנופלים בסדקים בחיי החברה של הכיתה.
. . .
לכל דבר, אפילו אהבה. אפילו שייכות יש דפוס לכך.
והיא מוצאת את הדפוסים האלה,
דרך הרשימות האלה היא שוברת את קודי הניתוק.
ואז היא נותנת לילדים הבודדים את העזרה שהם צריכים.
זהו בערך, קצת קיצרתי.
מוש,
לפעמים,
אנחנו מטפסים על עץ
גבוה מידי,
וכל מה שאנחנו צריכים
זה חבר טוב שיעזור לנו לרדת.
אז הנה,
הנחתי לך כאן סולם.
מוש,
לפעמים אני תוהה לעצמי
מי אני,
מי אני,
מי אני,
בעצם הרבה פעמים.
עכשיו.. יש שיצקצקו ויגידו זה הגיל..
אין לי בעיה עם זה.
שיגידו,
להפך, זה קצת מרגיע אותי.
כמו לשפוך מים קרים על נשלט עייף.
סבב.
אבל תכלסס..
טוב, בעצם נראלי אעצור כאן.
לא באלי אחר כך למחוק . .
אין תוכן.
פשוט אין.
אזלו מילותי
אל מול פניך,
אתה יודע,
נכון.
אתה גדול ממני בעשור.
טוב, כמעט.
אבל אתה כל כך קטן.
כל כך.
ואדיוט.
פשוט אדיוט.
הלב שלי,
מבולבל.
עדיין לא יודע
באיזה רגש לבחור.
מתלבט הוא
בין כעס,
לעצב גדול יותר.
ולא, אין כאן רחמים.
וגם לא נקמה.
כי זאת לא הדרך שלי.
ובנות יפות,
אינן בובות פליימוביל.
לא, הם לא.
והנה בא אליי רגש של שנאה..
ואז דמעות..
מושש,
מוקדש לך האיש שמשחק בבנות אנוש
כבובות פליימוביל..
נכון שבלילה
אני חוזר לחדר שלי
למיטה שלי
עמוס מחשבות
ומלא בתהיות,
שנכון להיום
חייבים להדליק
פנסי ערפל,
לפזר לפזר
ענני עשן,
ונכון שהלילה
שוב אני חוזר אל החדר שלי
קורס אל המטה שלי
עמוס מחשבות
ומחפש תשובות,
שהרי נכון להיום,
היה קצת חשוך
לא היה מי שידליק
ולא הציץ לו אור
בקצה המסדרון,
אז נכון להלילה,
אני הולך לישון
עם כל האכזבות
שלא יבואו בחלום
לא לעיתים קרובות.
מוש,
הלב שלי עובר סשן.
ככה סתם.
כמו עכשיו.
ואז אני גומר עם דמעות.
מושמושון.
אני עדיין סופר כבשים,
אבל לפחות הוא נרדם..................
ספרתי כבר ..
אמממ . . .
מליון וקצת.
ואין כבשים אדומות.
אני היחיד.
🐑🐑🐑🐑 🐑🐑🐑 🐑🐑🐑
מוששששווווןןןןןן🍃
