קראתי את הפוסט הזה,
הוא לא שלי.
איכשהוא הוא התגלגל אליי..
והרגשתי שאני חייב להמשיך לגלגל אותו.
בכל יום שישי אחר הצהריים,
המורה של הבן שלי מבקשת מהתלמידים להוציא דף נייר
ולרשום את שמותיהם של ארבעה ילדים
איתם הם רוצים לשבת בשבוע הבא.
הילדים יודעים שבקשות אלה עשויות להיענות או שלא.
בכל יום שישי אחר הצהריים,
אחרי שהתלמידים חוזרים הביתה,
המורה של הבן שלי מוציאה את פיסות הנייר,
מציבה אותם מולה, ולומדת אותם.
היא מחפשת דפוסים.
איזה ילד אף אחד לא ביקש לשבת לידו?
מי בכלל לא ידע את מי לבקש,
ולמי היו מליון חברים בשבוע שעבר ואף אחד השבוע?
המורה של הבן שלי לא מחפשת תרשים ישיבה חדש,
או "תלמידים מצטיינים",
היא מחפשת ילדים שמתקשים ליצור קשר עם ילדים אחרים.
היא מזהה את אלו שנופלים בסדקים בחיי החברה של הכיתה.
. . .
לכל דבר, אפילו אהבה. אפילו שייכות יש דפוס לכך.
והיא מוצאת את הדפוסים האלה,
דרך הרשימות האלה היא שוברת את קודי הניתוק.
ואז היא נותנת לילדים הבודדים את העזרה שהם צריכים.
זהו בערך, קצת קיצרתי.
מוש,
