לאור פניות חוזרות ונשנות מגורמות שונות (השמות שמורים במערכת ״מתחת לפרווה״) לגבי מתי אשדר שוב ברדיו;
ובכן, את הפעם הראשונה והיחידה עשיתי לפני שבועיים כי נקראתי לדגל להיות שפן נסיונות כשזה עוד היה חול וביצות, ואמנם שמחתי שנעניתי לאתגר ועשיתי משהו שהפחיד אותי בהתראה של שעה וחצי, ומצד שני זה גם שאב אנרגיות והותיר אותי ברגשות מעורבים.
אני חושב שאם אשדר שוב ארצה שזה יהיה בפורמט מגובש יותר מלפתוח מיקרופון ולראות מה קורה, ונראה לי שהייתי מעדיף שהתקשורת תהיה אחת על אחת, כמו שאני מעדיף בחיים באופן כללי. כמו שאמר ג׳ורג׳ קרלין הי״ד:
“I love people as I meet them one by one. People are just wonderful as individuals. You see the whole universe in their eyes if you look carefully. But as soon as they begin to group, as soon as they begin to clot, when there are five of them or ten or even groups of smallest two, they begin to change, they sacrifice the beauty of the individual for the sake of the group.”
נגיד שאולי לאורך שעה אארח 3 כלוביסטיות.ים לשיחה של 15 דק׳ כ״א ועוד חמש דק׳ בסוף כל שיחה לשאלות מהמאזינות.ים. שזה יהיה קצת כמו ראיון וקצת כמו דייט. המשתתפות (פשוט אכתוב בנקבה, מיועד לכל המינים והמגדרים) ייקבעו מראש מה שיאפשר הכנת שאלות מעניינות ונושאי שיחה רלוונטיים.
מה דעתכן והאם יש מתנדבות?
הג׳ונגל שלי גדל, באורכידאה יש כבר חמישיה קאמרית, קלתאה אורנטה לא מגלה סימנים אובדניים (טפו טפו חמסה חמסה) וממשיכה להצמיח עלים לתפארת, ומנדווילת סנדר שולחת ידיים חמדניות לכל עבר עם ניצנים (אדומים) נראו נראו בארץ.
אני מרגיש שאם לא אכתוב על הסשן עם אמא שלי שלשום זה ימשיך לצלק אותי לעולם ולעולמי עולמיא, אבל יש בי כל כך הרבה מעצורים ובושה.
אוקיי היר גוז.
קודם כל מן הראוי לציין שהיה לי מעט מאוד מגע פיזי עם אמא שלי מאז שנולדתי ושכנראה שום חלק ממנו לא היה נעים. היא נכת פוליו (+פוסט פוליו), מעולם לא יכלה להרים אותי בידיה, להושיב אותי על ברכיה או לחבק אותי בטבעיות בלי נוכחות של ברזלים ומכשירי הליכה מסורבלים ומכאיבים בינינו. זו לא אשמתה.
ביום חמישי היא התקשרה לבשר ששוב נפלה על הפרצוף ונאלצה לקרוא למד״א שירימו אותה ולגרור את עצמה על גחונה ברחבי הדירה שלה עד הדלת כדי לפתוח להם (אני כבר כמה זמן מפציר בה להתקין מנעול עם אפליקציה, או לכל הפחות בהיותה טכנופובית ידית שנפתחת גם מבחוץ. המנעול שלה הוא במילא כזה שניתן לפריצה עם סיכת ביטחון תוך חמש שניות וחוץ מאוסף הפעמונים והמגנטים על המקרר שנאספו מרחבי העולם אין שומדבר בעל ערך לגנוב אצלה).
מאז הנפילה האחרונה שלה לפני כמה שבועות היא כבר לא מעיזה לנסות ללבוש את מכשירי ההליכה (רצועות עור וברזל שכרוכות סביב הרגליים המשותקות) ולהתהלך בבית עם הקביים.
היא בת 78.5, קונטרול פריק עם מה שכנראה יכול היה להיות מאובחן כהפרעת אישיות גבולית.
היא ביקשה שאבוא לעזור לה לנסות לעמוד על הרגליים עם המכשירים ולקום להתהלך בבית.
באתי בשבת ב10 בבוקר. צלצלתי כפי שסיכמנו כשהייתי בדלתה אך היא לא ענתה. נכנסתי עם המפתח שנתנה לי לפני שנים וקראתי: ״אמא״ בקול רם. הסתבר שהיא בשירותים. היא יצאה על כסא הגלגלים הקטן (הלא ממונע, זה שהיא מסתובבת איתו בבית), ללא תחתונים.
לראות אותה מניידת את עצמה לחדר השינה, לובשת תחתונים (לא הסתכלתי), גוררת אליה את מכשירי ההליכה בעזרת הקביים, נעזרת ברצועות שקשורות למיטה, מרכיבה את המכשירים תוך אנקות כאב, (יד אחת שלה משותקת לגמרי ויד שניה משותקת חלקית), מצליחה איכשהו לדרדס את עצמה למצב של שני המכשירים מותקנים על הרגליים ונעליים שרוכות (אני שרכתי כדי להקל עליה). כל זה לקח בטח 45 דקות.
משם היא העבירה את עצמה למנוף שצמוד (עם רווח קטן) למיטה וכאן בעצם התחיל הסשן האמיתי.
היא התייעצה איתי אם ללבוש את המכשיר הישן או החדש ברגל שמאל (הקוראות הקבועות ודאי זוכרות את עשר++ הנסיעות שלי איתה לעכו כדי לדרדס לה את המכשירים החדשים. היתרון של החדש הוא שהוא חזק ויציב יותר, אבל היא מרגישה שיותר קשה לה ליישר את הברך איתו).
המלצתי להתחיל מהחדש כל עוד יש לה כוחות, ואם לא יצליח לעבור לישן. (החדש גם מרווח יותר ומאפשר לה להשתמש בתחבושות אלסטיות כחולות סביב הרגליים הנפוחות שלה).
כאן התחילה מסכת נסיונות כשהיא מנסה לקום, מביעה פחד בדמעות (לא אופייני לה), אני מעודד ומנסה לשכנע אותה לחשוב חיובי ולעשות ויזואליזציה של תוצאה רצויה. היא מתרוממת מהמנוף, כמעט נעמדת, משהו כמו 80 אחוז, ואז מתיישבת חזרה.
נראה שהמעצור העיקרי שלה הוא פסיכלוגי, פחד שהשתרש, וגם חוסר תרגול שהוביל לחוסר ביטחון. כמו כן חולשה במפרק שמאל שהוא ביד הפחות פגועה שלה.
אני מציע להרים אותה בחיבוק עם הידיים שלי מתחת לבתי השחי שלה, כשהיא שעונה עם היד החזקה על הקב. היא רוצה לכרוך את זרועתיה מעל צווארי. אני מסכים למרות שברור לי שזה לא מה שיחזיק אותה כי הידיים שלה מאוד חלשות. אנחנו מתאמות סימנים מוסכמים והיא מספרת שהפיזיותרפיסט שלה לא הבין שכשהיא אומרת ״קדימה״ היא מתכוונת קדימה *שלה* ודחף אותה לאחור.
נסיונות ראשונים לא מצליחים ואני מניח אותה על המיטה לימיני. המשקל שלה לא מאתגר את השרירים שלי אבל היא לא הדבר הכי נוח להחזיק. אני מבחין שקו המותניים, הירכיים והישבן שלה דומה למה שאני אוהב. כשאני מחבק ומרים אותה אני מרגיש את השדיים שלה נצמדים לבטן שלי. זה מסריט. זה פרוידיאני וזה מצולק ומצלק.
אני ממשיך לעודד, לפעמים בחיוך ובבדיחה, לפעמים באסרטיביות גברית. לפעמים בהבעה כנה של השתאות והערכה לאומץ ולנחישות שלה להמשיך ולנסות.
אחרי שעתיים היא מצליחה לקום ולעמוד, בכוחות עצמה.
אני מבהיר שאני שם ושומר עליה, צעד אחר צעד, ושאם תיפול קדימה אהיה שם לתפוס אותה. היא הולכת לכיור במטבח. (כל זה בבית שגדלתי בו. התחתיות האדומות-לבנות לביצים קשות עדיין שם. גם הכיריים של אמקור משנות השבעים עליהן בישלתי את הספגטי בולונז הראשון שלי אחרי שלמדתי את המתכון בחוגי סיור בכיתה י׳, עם קולט אדים נאמן מעליהן).
היא עושה תחנת ביניים ליד הכיור במטבח ומנערת את הרגליים בעודה נשענת על הכיור. משם היא מחליטה שנמשיך לכיוון המרפסת.
כששאלתי אותה כמה זמן נצטרך היא ענתה שעתיים, אולי פחות. הבהרתי שאני לא שואל כדי להלחיץ. היינו כבר עמוק בשעה השלישית, וכל הזמן הזה אני על הרגליים. לפעמים יורד על הברכיים בזהירות כדי לסייע. אני בכל זאת בן חמישים.
היא מגיעה בכוחות עצמה למרפסת. אני מעודד אותה להסתכל על השמיים, לראות את דמות כלב הפודל בעננים. להיות במודעות ברגע הזה גם למה שטוב, לא רק למה שקשה.
היא מודה לי בדמעות על הסבלנות, האינטליגנציה הרגשית והמסירות שלי.
אני עונה שהיא לא צריכה להודות לי ושאני עושה את זה באהבה וגאה בה.
היא ממשיכה לעשות תרגילים בעודה שעונה על מעקה המרפסת, מרוצה מהיכולת שלה לעמוד שוב על הרגליים. אני מזהיר אותה מעומס יתר ומציע שתחזור למיטה ושזה מספיק להיום.
היא עושה את הדרך חזרה, עם עצירת ביניים במטבח.
אני מוציא את הזבל לבקשתה וגם מסדר לה את השמיכה ש״בורחת מהציפה״. היא מודה לי שזכרתי שביקשה את זה כשרק התחלנו.
לאחר שלוש שעות אני עושה סימנים של הולך. (היו עוד המון מיני-אינטראקציות כמו להביא לה מים… לספר לה על רגע “לחתוך את הרוסי״ מרוקי 4 שהמאמן לגיטרה לשעבר שלי הנחיל לי. קצרה היריעה).
לפני שאני בא ללכת היא מבקשת שאביא לה את פנקס הצ׳קים. מנחה אותי במדויק איפה הוא נמצא, וגם איפה העט. ההנחיות הרבה יותר מדויקות מהנדרש. זה לא היה קשה למצוא.
היא נותנת לי 15,000 שקל שאמנם עוזרים מאוד בתקופה חסרת ההכנסות הזו, ומצד שני מעמיקים את תסביך הזונה שלי.
בדרך הביתה אני עוצר לסטייק לבן בפיתה ושיפוד כבש בפונדק אסא בבית דגן, מסורת פסח מאז ומעולם אבל בחג הנוכחי לא הסתייע.
———
פריטי בפייסטיים מציעה שאולי אקח איזה חודש לעצמי לחשוב אם אני בכלל רוצה זוגיות, רוצה לגור עם מישהי, רוצה לעבר מישהי.
שאולי אם אוציא את הראש מתוך התחת של עצמי אראה שלא הכל חרא (המילה ״חרא״ חוזרת עשרות פעמים בדבריה) ושיש מישהי מהממת שכמעט 20 שנה צעירה ממני שאוהבת אותי ורוצה אותי ומוכנה לסבול אותי למרות שאני כל הזמן זורק אותה ושיש לנו חיבור מנטאלי ורגשי נדיר ואולי אם אחשוב על זה לפני שאלך לישון אחלום עליה בלילה ולא אתעורר בתחושה שהכל חרא.
אחרי שאני אומר שקצת nookie היה עוזר להמתיק את העסקה היא חושפת כתף ומרחיקה את המצלמה כך שתקלוט גם מחשוף ולא רק עיניים עמוקות ורבות הבעה ופנים אהובות נורא שמשיקות אלפי ספינות. אני שואל אותה: "?are you flirting with me" ומצרף את הלינק הרלוונטי מהסרט הרומנטי ביותר ever.
*אני מפרסם לפני הגהה, ובטח אערוך קצת לאחר הפרסום, או לא. זה פוסט שהיה קשה מאוד לכתוב והדרך היחידה לעשות את זה היא לשלשל את הכל החוצה כמו אחרי מקסיקני מוולט.
מרגשת אותי ומראה שהרשתות החברתיות יכולות עדיין לגרום לדברים טובים ועוקפי ממסד לקרות, ושהאינטרנט החופשי עדיין לא מת.
כל הכבוד לנשים האמיצות שמובילות מאבק חשוב וצודק. להתלונן ולחשוף פגיעה או תקיפה מינית הופך אוטומטית את המתלוננת לחשופה למתקפות מרושעות, מה שגורם לרבות להעדיף לשתוק.
וזה לא טוב לאף אחד, גם לא לגברים.
יו כמה נמאס לי
וגם נשבר לי הזין
ברמות קשות
לשמוע על עוד ועוד מקרים של אלימות נגד נשים
ועל איך שהפטריארכיה עדיין מושלת בכיפה
יושבת כמו היפופוטם במרכזי הכוח
לא רוצה להבין שהשלטון אמור לעבוד בשבילנו ולא אנחנו בשבילו
נמשיך להילחם ולהאמין שיכול להיות אחרת
רק שלום יביא בטחון ופניות תקציבית להשקיע בחינוך, ברווחה ובצדק חברתי
לא יודע אם אצליח לכתוב על החוויה הטראומתית הבוקר כשנסעתי לעזור לאמא שלי לעמוד על רגליה. אלו היו שלוש שעות של סשן קשה מאוד פיזית, מנטאלית ורגשית.
מצאתי נחמה מסויימת בהתקהלות ההולכת ומתעצמת מדי שבוע בכיכר, והפעם בעקבות פסיקת בג״צ לא היה למשטרה תירוץ לפזר באלימות. אפילו חבר כנסת מה״אופוזיציה״ העז להראות את פרצופו ולנאום, אבל הוא ערבי אז זה פחות נחשב (סרקסטי). ״שמאל ציוני״ זה כמו חזיר כשר או בירה ללא אלכוהול.
זה שרשור שאני חושד שנפתח כתגובה לשרשור שלי, אבל התגייסתי בחפץ לב, ובזכות הקשר ההדוק שלי עם חתן פרס ישראל (aka שלמה ממן הגדול) ב15 השנה האחרונות אני מכיר בלי עין הרע הרבה שירים יפים של להקות צבאיות. לשמחתי הרבה פעמים הייתי בעמדת השפעה על בחירת השירים והבתים בפסטיבלים השונים ויכולתי לכוון לאזור ההומני, הרומנטי, הזה שרואה את הצבא ככלי נדרש בלית ברירה כדי לקיים חברה אזרחית שפויה ולא להיפך (וגם להתעקש שאי אפשר לעשות את ״כשאת אומרת לא״ בלי).
כמו איראן, אני מנהל כלכלת חימושים ויש לי עוד המון שירים לתרום לשרשור ההוא.
אני חושב שלא קשה לראות איך בשנים הרחוקות יותר האתוס היה הגנתי, אזרחי ושוחר שלום, ואיך הוא הלך והקצין ל״חרבו דרבו״ השוביניסטי, מיליטנטי ו-וולגארי. (אני לא מתעלם מזה שגם אז היתה צביעות רבה וכוחניות מיליטנטית וגזענית מוסווית ברומנטיזציה. כולל יצחק רבין ז״ל עם ה״בלי בג״צ ובלי בצל״ם״ וה״לשבור להם את הידיים והרגליים").
אני מרגיש שרוב האוכלוסיה כאן לא מבינה שאנחנו נשענות על כספי ותמיכת משלם המיסים האמריקאי, ושהתמיכה הזו בצניחה חופשית. בלעדיה ישראל לא תוכל להתנהג יותר כמו הבריון השכונתי הכל יכול, ותיאלץ לכרות בריתות, לחתום על הסכמי שלום ולוותר על שאיפות אימפריאליסטיות ומשיחיות, כשהיא קרועה מבפנים בשיח של שנאה והסתה.
עם עלות השחר, עוד בטרם התפזר לחלוטין אבק הקרבות, החלו גיחות תקיפה של כוריאוגרפיות.ים בטלפון, בנייד, בוואטסאפ ובמייל. דיברתי עם 7 שונים+שני לקוחות שאינם מתחום המחול, ויש לי עוד 3 כוריאוגרפיות.ים שמחכים להתקדמות. הפסטיבל שהיה אמור להיות בפסח ונדחה לל״ג בעומר מתקיים נכון לעכשיו, מה שאומר שיש המון המון מוזיקה ליצור ולהקליט בשלושה שבועות. מצד שני אולי הפסקת האש תקרוס. המשפט אמור להתחדש ביום ראשון, אז אולי גם המלחמה. מצד שלישי יש ספין חדש על שיחות שלום עם לבנון (שׁהוצעו ע״י האחרונה עוד לפני ה״מבצע״).
עשיתי את כל רוטינות הבוקר (בוננות, תרגילי מוח, תרגילי קיגל, אפליקציית ניהול והפחתת צריכת אלכוהול), הלכתי לאימון משקולות בג׳ים, להצטיידות ביוחרמנוף ולציד ירקות ופירות בשוק רוטשילד בבת ים הקטנה. בישלתי ״בוא תראה מה פיספסטה״ ברוטב של האוסובוקו מאתמול. שטפתי כלים וסידרתי, התאמנתי בנגינה (גם על הבס) ובשירה. הזנחתי את נקיון הבית במשך יותר מדי זמן (הוא בסדר אבל זקוק לניקוי יסודי) ואולי בגלל זה בסיוטים בלילות הבית שלי הוא לא הדירה הזו.
צילמתי רגע יפה של שקיעה מהחלון. כבר לא אצליח לגרד דבר מעונת הפריחה הזו. עוד אביב הלך לעזאזל.
בגזרת הmommy issues היא התקשרה לבשר שהיא לא מצליחה להתרומם מהמנוף עם מכשירי ההליכה וכשהיא מנסה היא נתקעת בתשישות ולא מצליחה לחזור למיטה או נופלת על הפרצוף והיום שוב קראה למד״א וזחלה מחדר השינה לדלת על גחונה בשביל לפתוח להם. היא ביקשה שאבוא להיות איתה כשהיא עושה נסיונות עם המכשיר החדש ברגל שמאל, ואסע לשם בשבת.
שאלתי אם בתור נכת פוליו ופוסט פוליו בת 78 וחצי יש לה מחשבות על מצב שבו לא תוכל יותר לתפקד בלי עזרה אבל עדיין תהיה צלולה ובריאה יחסית. היא ענתה שבמקרה כזה היא מעדיפה למות, והזכרתי שקיימת גם אופציה שהיא תהיה סיעודית בעקבות נפילה לא מוצלחת שתרסק את איבריה ותגרום לה לגסוס בכאבי תופת במשך כמה חודשים. הצעתי שאולי בכל זאת תנסה לחשוב על פתרון שיהיה הרע במיעוטו מבחינתה.
מנהלת בית הספר למחול המרשימה בת ה75 אמרה לי בשיחת הפון בבוקר שהיא מרגישה ממש עלבון. שמשחקים בנו בצורה הכי צינית שיש. השבתי לה שאני שומע אותה ובא לי לבכות, ושככה זה בספרטה.
הTACO הלילה היה יותר משמח מהאלטרנטיבה, אבל עכשיו יש אפילו יותר אי-ודאות ממקודם. הפסקת האש תשרוד ותוביל להסכם? המלחמה בלבנון ממשיכה? הגבלות פיקוד העורף מוסרות? אפשר לטייל ולנסות להציל מה שנשאר מעונת הפריחה? יש פסטיבל עוד שלושה שבועות וצריך להיקבר באולפן ולעבוד בהיסטריה? נראה שאף אחד לא יודע אפילו מה יקרה הלילה. ״חושך נצחי״ זה בהחלט שם הולם לכיוון בו ישראל שועטת.
חברים יהודים הזמינו אותי למימונע אותנטית, אקסלוסיבית ואינקלוסיבית של ׳שכנזים עילאיים. היה טעים ונעים, מצחיק ומחכים ונהניתי להיות בחברת בני אדם תבוניים. המארחת היפה והאהובה הכינה מופלטות במקצוענות חיננית ומהפנטת והשירים בפלייליסט נבחרו בקפידה במיוחד לאירוע ע״י בעלה החתיך.
מלחמה או שלום, אני רוצה לחזור לשגרה הבריאה והשפויה שלי ולהתרכז בדברים שיש לי שליטה עליהם.
השלמתי רצף של 100 ימים עם האפליקציה לניהול והפחתת צריכת האלכוהול.
עד המלחמה הייתי ממש במגמה חיובית, אבל גם עכשיו כשמי שאמור לעמוד בראש העולם החופשי מאיים בפשעי מלחמה (״ציוויליזציה שלמה תימחק הלילה״), 173 אזעקות יללו בדרום תל אביב בשבועות האחרונים ומי יודע כמה טילים נפלו; אני עדיין ממשיך למדוד ולתעד את מנות המשקה ולעבוד עם האפליקציה מדי בוקר כדי להמעיט את הנזק ככל הניתן.
הבן שלי התקשר בוידאו צ׳ט במסנג׳ר להראות לי את השינויים שערך בעיצוב הסלון שלו. רציתי להראות לו את הגינה שלי ושאלתי איך מחליפים את הכיוון של המצלמה. הוא אמר: ״תלחץ פעמיים על הפרצוף שלך״. טפחתי פעמיים על המצח אבל זה לא עבד.
הוא סיפר שהוא מפחד לצאת מהבית ולהשאיר את הכלבים לבד, שאחרי שבוע שלא היו אזעקות הוא לקח את האופנוע ונסע למצפור הפלמינגו (הוא קורא להם ״הפינגווינים״), וקצת אחרי שחזר היתה אזעקה והסתבר שהיירוט היה ממש מעל הפינגווינים המסכנים.
קראתי ב״״ ראיון מעמיק ומעניין עם סוציולוג פוליטי שמדבר על הקונספציה הספרטנית שהשתלטה כאן, גם על ידי מה שהיה אמור להיות האופוזיציה. זה גם מסביר למה לממשלה ולתומכי המלחמה כל כך חשוב לדכא, לגדף ולהשמיץ כל מי שמשמיע דעה נגדה. זה מאיים על כל תפיסת המציאות שלהם.
ונראה שאנחנו מתקרבים לקליימקס, לגמר הגדול. אני מודאג מאוד ופוחד.
נראה לי שלא צריך להיות מ-ש-כ-י-ל-ה ופסי-כו-לו-גית בי איי אמ איי זהו! כדי לראות שגם האיש הזה אינו תקין.
אהבתי במיוחד את התגובה של השגרירות האיראנית בלונדון:
“It's better to keep your mouth shut and appear stupid than open it and remove all doubt”
(Mark Twain)
אם מישהי.ו עדיין חושב.ת שישראל וארה״ב מנצחות במלחמה הזו אנא הסגבירו לי למה.
אתמול ניסיתי ללכת לישון מוקדם כדי להסדיר את השעון ולחזור להתעורר בחמש ולחיות כמו בנאדם אבל התעוררתי כעבור שעתיים ב23 ולא הצלחתי להירדם שוב עד כמעט 5 (היו גם 4 אזעקות ועוד כמה במהלך היום).
כשהתעוררתי ב10 היה לי חשוב לעסות גברים היום.
*לעשות דברים
ביצעתי את רוטינת תרגולי הבוקר, נסעתי להצטייד בלוינסקי (תפסה אותי אזעקה ועשיתי כאילו אני הולך למרחב מוגן), בישלתי, ניגנתי וניקיתי. מצאתי נחמה בסרטון החדש של ובקליפ החדש של אשתי (יוטיוב שלחו לי התראה במייל!) ששוב מוכיח שהמבט הנשי הרבה יותר חשוב לה מהמבט הגברי (יש לנו את זה במשותף).
(הדם על נעלי העקב בהתחלה זה שאריות מהקליפ הקודם, של Tears)
