מתחת לפרווה

"אוטומטיזציה בולעת חפצים, בגדים, את אשתך ואת הפחד מפני מלחמה" 

(ויקטור שקלובסקי, 1917)

סיימתי עכשיו את השיעור עם בן לוין, בו הגשתי את שיעורי הבית. הוא התלהב מאוד. 

זה היה פרוייקט קשה שבעט אותי הרחק מחוץ לאזור הנוחות, אבל גם פרץ בי דרכים חדשות ותשוקה להמשיך להתפתח גם כאמן ויזואלי. 

מהו עשב התיבול הכי סקסי? 

טימין

הבוקר עלתה לאתר בו אני מתאמן בפיתוח שמיעה .

עוד לא אזרתי אומץ לקרוא ולצפות בסרטון, מקווה שיצא בסדר. 

שמח שעשיתי את זה למרות כל העומס שהיה עליי ושהרשיתי לעצמי לא להיות פרפקציוניסט. 

אחה״צ הגיעו שלושה שחקנים ושחקנית להקלטה. 

השחקנית הייתה צעירה, מגניבה ויפהפיה. היא החמיאה ממש על העיצוב של הבית והשבתי שהיא מאוד מתאימה לעיצוב ואולי מוטב שתישאר. 

היא גם היתה מצחיקה. כשסיפרתי שהבן שלי היה שלוש פעמים בהודו, מדריך צלילה ועכשיו מדריך טרקטורונים היא שאלה אם הוא מדריך את הטרקטורונים. היא גם אמרה על אחד הטייקים שלה שהוא היה: ״אסון מירון״. שאלתי אם זה מטבע לשון מקובל והיא ענתה שהוא שלה. 

כמובן שהתאהבתי מיידית אנושות ולנצח. זה תמיד קורה לי עם כאלו. 

כשליוויתי אותה לדלת שאלתי אם יש לה אינסטגרם שאפשר יהיה להעריץ אותה והיא ביקשה את שלי ועשתה לי follow. 

אחר כך עשיתי תחקיר וגיליתי שיש לי טעם טוב. היא עטורת פרסים, עסוקה ומוערכת ואף כתבה הצגה על שחקנית צעירה שמתאהבת בגבר שמבוגר ממנה ביותר מ20 שנה. 

כל זה רק כדי להגיד שרוב הזמן אני באמת כבר מיואש מהעולם המיני/רומנטי ומעדיף להשלים עם המחשבה שעשיתי את שלי ודי. 

יש בזה ערך. נקיון. serenity. 

אבל אז מגיעה איזו שחקנית מוכשרת ורוקדת לי בקלילות על כל הכפתורים, כמו להזכיר שהכל יכול להתהפך ברגע אחד בלתי צפוי. 

אחרי ההקלטה מיהרתי ליפו להביא את הגופיות החדשות והאנטי סוציאליות שלי. 

יש לי עוד שני משלוחים קיצוניים יותר בדרך, כולל גופיה אחת עם הכיתוב: "What doesn't kill you disappoints me״.

(מוקדם יותר הגיעו המאצ׳תונים החדשים שהצטרפו לגרביים החדשים מאדידס שקניתי לעצמי. אפילו אם רק אני רואה את ההלבשה התחתונה שלי, היא צריכה להיראות כמו הלבשה תחתונה של מישהו שאוהב את עצמו). 

באחד הסיוטים הלילה נסעתי במעלית בבניין שלי לאחר שליוויתי חברה לביתה. 

הייתי קצת לחוץ כמו שאני לפעמים כשאני נכנס למעלית מיוזע ומתנשף אחרי הליכה בחום ופוחד שהיא תיתקע כשאני ככה.

השתדלתי לא לחשוב על זה ולתת לקומות לחלוף. כשהתקרב הרגע שציפיתי שהיא תגיע לקומה 7 היא המשיכה בנסיעתה והבחנתי שהיא למעשה יורדת. 

חשבתי שאם כך היא בוודאי תעצור כשתגיע לקומת הקרקע אבל המספרים חזרו על עצמם במעגליות והיא המשיכה לרדת ולרדת. 

נהייתי מודאג, רציתי ללחוץ על הפעמון או על קומה אחרת אבל על לוח הכפתורים היה רק כפתור אחד (כמו שיש מחוץ למעלית).

עכשיו כבר ידעתי בוודאות שזה חלום, אבל לא הצלחתי להתעורר ממנו. זה הלחיץ אותי. אולי ככה מתים בשינה, חשבתי. 

המעלית המשיכה לרדת ולרדת. הוריתי לעצמי לנסות לזוז כדי להתעורר אבל זה לא עבד. הצעתי לעצמי לשלוח יד לכיס ולשלוף את הטלפון. 

זה כנראה גרם לגוף לזוז בצורה יותר ספציפית והתעוררתי בהקלה אך גם בבהלה ובעצבות. 

המון א.נשים ותחושות מהעבר צצו הלילה בסיוטים. זו כנראה עונת הנדידה של הקרציות. 

זו גם העונה שמציינת שנתיים להחלטה להתגרש, חודשיים לקראת יום ההולדת. סוף שנה. 

אני פוקח עיניים מאוחר בהרבה משתכננתי, לאחר ששליש לילה ישנתי גרוע, שליש נוסף הייתי ער ובשליש האחרון חוויתי סיוטים.

לקול המאוכזב, הנוזף והדוחק אני אומר: זה בסדר. חמלה, דן.

אתה חולה. אתה תחלים. 

היום סוף סוף התפנה לי זמן להתקדם עם יצירת התרגיל שקיבלתי מבן לוין לפני חודשיים. 

הקונספט היה למצוא יופי בסביבה הביתית וליצור סרטון בסגנון של סרטוני הצלילה שלי, רק בבית במקום במצולות. 

בניסיון השני הצלחתי להגיע לצילומים יפים ואמנותיים שגם מספרים סיפור ויזואלי של יום שגרתי בחיי היחידניים. 

המשימה היום הייתה ליצור קודם כל סוג של foley לצילומים. כמו סאונד אפקטס אבל שיהיו מוזיקליים ולא ריאליסטיים. אחר כך ליצור איזשהו ביט דינמי וגרובי מתחת שיאחד את הכל. נתבקשתי גם להלחין ולהקליט פראזה קולית שתחזור כמו פזמון בטיימלפסים של הזריחה והשקיעה שצילמתי מחלון חדר השינה.

בחרתי במילים: ״Time just slips away". 

התעוררתי מאוד מדוכא למרות שישנתי בסדר גמור. פיתיתי את עצמי להתקדם ב:״נעשה רק את הצעד הבא ונראה מה אז״. 

אני תמיד חושב שיש לי עוד הרבה זמן לחיות, לחוות, ליצור, לאהוב, לתקן... עד שאני מבין שלא. 

הקיץ מיטיב עם הצמחים שלי, והם מתפתחים בצורות מפתיעות.

נראה שהסנסיוורה עומדת לפרוח, משהו ששמעתי עליו רק באגדות (ובסרטוני היוטיוב של הבריטי החמוד משפילד):

הקרוטון פורח כבר כמה חודשים, משיל על הרצפה ומגדל כוכבים חדשים: 

האנגלומה האדומה ללא ספק זוממת משהו: 

המנדבילה בלתי נלאית בפריחתה, אבל הפרחים לא מאריכים ימים: 

לפליאה פפרומיה אבטיח צמח פין: 

ראש חץ ורוד זומם להשתלט על העולם:

האנתוריון עושה דרבי עם עצמו:

מונסטרה דליסיוסה מצמיחה עלים עם חורים כמו ילדה גדולה ובשלה:

אלוקסיה זברינה מצמיחה עוד ועוד דילדואים לנערים בתולים:

מונסטרה אדנסוניי שולחת ידיים לכל עבר ומתחילה עם הרסיבר: 

פריחת הסחלב נעצרה אחרי 9 פרחים (שיבשו ונשרו בינתיים), כנראה בגלל שהצבתי את הקליפס בצורה לא טובה וחנקתי את המשך הפריחה. אלמד מזה לפעם הבאה. בינתיים נראה שעלים חדשים מבצבצים מאחורי השורשים למודי הסבל והנבונים.

גולת הכותרת והטריגר לכל הפוסט. הבת שבע עומדת לפרוח לראשונה. הקודמת שלי, אותה קניתי במשתלה ברמת השרון לפני אחד מהטיפולים המיניים הזוגיים הזכורים לרע פרחה כמה פעמים לפני שהשארתי אותה מאחור יחד עם כל חיי הקודמים. ה״חדשה״, עכשיו כבר בת כמעט שנתיים צמחה והתפתחה לאיטה. כשישבתי בפואייה והאזנתי לאלבום האחרון שלי, מלא ברגשות ואפוף מחשבות, מתבשל בשמש הישירה שבעונה הזו יוקדת אל תוך הבית בשעת הזהב, תמהתי איך זה שהבת שבע עוד לא פרחה, אפילו שהיא כבר בת שתיים. חיפשתי את הפרח הזה, ואז גם מצאתי אותו: 

הסבטקסט הוא שיש לי המון אהבה, איכפתיות, ידע, יכולת ורצון לטפח את מי שרוצה לצמוח ולפרוח, ויש לי נכונות ללמוד מטעויות. 

יש לי הרבה נתיבים ואופקים לעשייה והתקדמות

אבל היום אני יכול גם לבחור להישאר בחניה

ובזה אני בוחר

כי אני שלי 

ורק שלי

התעוררתי ב2:30 והתבחבשתי עד 5. 

חשבתי שאם אני במילא אמן דיספונקציונלי עם חיים הרוסים i might as well יכול להתנהג ככה. 

בלעתי עוד בנזודיאזפינים, את הטקילה שנשארה מהערב ועוד כמה מנות, משכך כאבים ואנטי היסטמין. 

בערך ב7 נרדמתי והיו לי שני חלומות אדירים, אחד שאני בלונדון במפתיע ועוד אחד שאני מאחורי הקלעים של הופעה של ארז נץ ואיזו בת דודה צעירה ומאוד סקסית שלו מגיעה ואנחנו עושות קצת דברים ואני זוכר שחטפתי מבט במראה ואהבתי את עצמי. 

ב10 התעוררתי ושנאתי את עצמי. 

ב10:30 גררתי את עצמי החוצה מהמיטה כי הבנתי שאין מנוס. 

הלכתי למכולת במרכז תל כביר (האקלים הזה זה באמת? מה) וקניתי דוריטוס ירוק ענק ודיאט אננס אשכוליות והרינג כבוש וביצי חופש ולחמניות כוסעמק וחומוס אבו נפחא וכרוב אדום אחלה וחלב 1% ושלושה xl דיאט בטעם תפוח מנטה כימיקלים. כן, אני בהריון. 

התיישבתי על פי התכנית ליצור את ההורה בשביל הג׳ינג׳. 

כ6 שעות אחר כך הוא כתב (ראיתי את זה רק כעבור שעה כי סגרתי הכל כדי לשמור על ריכוז):

סיימתי את המיקס ושלחתי. 

הוא התקשר להגיד שאני ענק ושהוא אוהב אותי ובלה בלה בלה ולבקש צ׳ייסר למרות שמתבייש לבקש ממני עוד דברים. יצרתי צ׳ייסר של 35 שניות ואמרתי שאם הם לא מפנים את הבמה בזמן הזה לדעתי מותר להשתמש בצלפים. עשיתי גם תיקונים במחרוזת האחרת שסיימתי אתמול(?). 

אני יודע שמה שיצרתי היום פותר בעיות פוליטיות ומניע גופים של רקדניות.ים בפסטיבל גדול בעיר קטנה במדינה קטנה ומסריחה, ובנוסף תורם את חלקו לכיסוי חובותיי והעמקת הקשר העתידי עם לקוח אסטרטגי. 

ויחד עם זאת בא לי לקחת את כל החיים שלי, לקפל קטן קטן ולדחוף לחריץ בכותל המערבי בתקווה שהיושב על חציל במרומים יגאל אותי מיסוריי כבר. די. זה לא הולך לשומקום. 

ויש בעולם גם פוליטיקאים שלא מפחדים להגיד את האמת: