כשחזרתי ברגל מהדקדנס לפני אלפי דמעות נשבר לי העקב כשחציתי את קיבוץ גלויות. הם היו זוג הנעליים היחיד שלי שיכול היה לעבור סלקציה.
היום בצוהריים נסעתי למרכז למסור לתיקון מגבר עתיק משנות התשעים ששוכב חסר שימוש כבר למעלה מעשור. בדרך חזרה עברתי בסנטר והלכתי למקום בו זכרתי שנמצאת החנות הרלוונטית. (אפפו אותי זכרונות נעימים מתחילת יולי, רגע לפני שהכל התפוצץ והתפרק). מצאתי את החנות, אך הנעליים נעלמו ממנה ואת מקומם תפסו קישוטי כריסטמס.
כמעט התפתיתי לראות בזה סימן משמיים, אך בהמשך הסיבובים בסנטר מצאתי לפתע את מיקומה החדש של החנות. העזתי להיכנס ולשאול אם יש מגפי פטיש במידה שלי (המוכר היה ״ילד סנטר״ נחמד ומכיל מאוד). עכשיו יש לי תירוץ אחד פחות למה לא לצאת כשמזמינות אותי.
אני חושב הרבה על כך שזה טוב להצליח כי זה בונה ביטחון ויוצר תנופה,
וזה גם טוב להפסיד כי יש כל כך הרבה מה ללמוד מכשלון ומתבוסה...
אבל מלשבת בצד ולהשקיף לא צומחת שום תועלת.
בלי לחץ ובקצב הלב, מתישהו אצטרך לעלות על המגרש ולשחק במטרה לנצח.
אתמול הרפיתי בצורה יזומה מהשליטה העצמית שאני מפגין לאורך כל השבוע, כי גם השריר הזה צריך לנוח ולהתחדש. הקדמתי לקחת את הxanax במינון נמוך כדי שיתנגש כמה שפחות עם מה שידעתי שיהיה הרבה אלכוהול. עד 14 עוד הייתי די פרודוקטיבי והכנתי אוסובוקו עם שעועית. לאחר מכן התחלתי לשתות וויסקי מעושן ומסריח מאוד 46%, ובסביבות 19 נרדמתי מעולף על הספה. התעוררתי לקראת 23, הייתי ער במשך שעה בה סיימתי את מה שנשאר בבקבוק, לקחתי את כדור השינה וישנתי עד הבוקר.
התעוררתי מאוד כאוב, גם מהקרע במיניסקוס, גם מהשרירים בפלג הגוף העליון כי הגדלתי את העומס בג׳ים אתמול, גם הצריבה הבלתי נגמרת בדרכי השתן וגם רעד חרדתי פנימי כזה מהחמרמורת.
החלטתי לקחת את היום מאוד באיזי, לנוח ולהשתדל בכל זאת לעשות לפחות חלק מהדברים שתכננתי. (לסדר את הארון, לבדוק את הזוג המשני של המוניטורים האולפניים כי אני רוצה לשלוח את הראשיים לבדיקה ותיקון, להחליף מיתרים בכל הגיטרות ובמנדולינה וכו׳).
אחרי ארוחת הצוהריים שדרדסתי (שיפודי פרגיות ואספרגוס בנינג׳ה גריל) שהיתה טעימה מאוד, הרגשתי זמזום של כמיהה לנחמה פחמימתית. לא נאבקתי בעצמי והזמנתי פיצה, אצבעות גבינה, שוקולד קראנץ' רול וקולה זירו. נהניתי מהם ללא אשמה.
אני רצוץ, בודד ועצוב נורא. לא בטוח שמצליח לבטא עד כמה.
מאיפה מגייסים כוחות כששקועים בבלילה של דיכאון, חרדה, אינסומניה, פוסט טראומה מורכבת, ציפיות גבוהות מעצמי, שברון לב, מורעבות מינית מתמשכת ובדידות מוחלטת?
אני ממשיך ללכת דרך הגיהנום הזה, גם אם יותר לאט בסופ״ש הזה. אין דרך אחרת.
יש כמה אלבומים חדשים שממש מרעידים את עולמי והפכו להיות הפסקול של התקופה המוזרה והקשה הזו בחיי.
אלבום הסולו הראשון של ג׳ורדי גריפ (מנהיג black midi) שהוקלט בחלקו בברזיל הוא עבורי ביטוי מופלא ומפתיע למתח הבלתי נסבל בין האגוטריפ של עולם הפנטזיה הפנימי למציאות האפורה, המדכאת וחסרת התקווה. יש בו טינופת ואכזריות, כל סטייה ידועה לאדם וכמה חדשות (מבקר המוזיקה מייק פנטאנו אמר שאם היו מקבצים כמה פסיכולוגים ונותנים להם לנתח את האישיות שמשתקפת משירי האלבום היו צריכים להוסיף סעיפים חדשים לDSM).
כמיהה רומנטית אבסורדית כלפי עובדות מין ובקשות מאוד לא מקובלות מהן, האדרה עצמית לצד ביזוי עצמי, הומור טקסטואלי ומוזיקלי, יאוש ואגרסיות לצד מאניה אגוצנטרית, והכל בעטיפה של פרוג רוק מעורבב עם funk, קלאסיקות של תחילת המאה הקודמת ומוזיקה ברזילאית. זה קליל, נוקב, דוקר, מצחיק, מקפיץ, כואב, רומנטי, דרמטי ומוזר כמו שזה נשמע.
בשיר הזה נראה שהוא מתחפש לאיזה מיסיונר/סוחר נשק/פלייבוי בינלאומי שמנסה לשדל עובדת מין לזרום עם הפנטזיות שלו שהן בעצם בכלל לא מיניות אלא שואפות לרומם את האגו שלו מהתבוססות בעליבותו.
אני מתחבר לתחושת האינסל הבודד חסר האונים והמודע לעצמו, וחושב שזה שיר שהוא גם ממש מצחיק ומרומם וגם ממש עצוב. (יש לו אח באלבום, השיר ״As If Waltz״… הוא עוד יותר אינטימי ועמוק ואולי אכתוב עליו גם בעתיד).
יכולתי להסיק שאת בודדה
מהרגע שפסעת פנימה
מהדרך בה התאפרת
מהדרך בה עיצבת את שיערך
מהצורה בה ישבת לצדי
מאיך שהזמנת את המשקה שלך
מהרגע שהנחת את ידך על ברכי
ידעתי שאשיג אותך בקלות
את באה לפה הרבה?
את יודעת איך זה עובד?
את הולכת למיטה עם גבר אחר כל לילה?
אל תגידי לי… אני הראשון?
בטח שמעת עליי
כולם יודעים את שמי
כולם יודעים שאני קדוש
כל המהפכנים
כל הג׳יהאדיסטים גם
סביב העולם אני קדוש
קדוש, קדוש, קדוש, קדוש
את יודעת את שמי? ברור שאת יודעת את שמי
כולן יודעות, זה נכון
זה נכון, זה נכון, זה נכון
שאני מוכר כאן בסביבה
כל הברמניות יודעות את שמי
בעלתי את כולן בעבר
את חדשה, אבעל אותך גם
זה הזמן להיכנע
מחופי הוואנה
למוסקבה וטוקיו
בגיאנית צרפתית, בקנטונזית
כולן יודעות את שמי
כל המהפכנים
כל הג׳יהאדיסטים גם
כולם יודעים שאני קדוש
מ׳תומרת שנרקוד קצת סלסה?
אסובב אותך סחור וסחור
על רחבת הריקודים אני קדוש
מ׳תומרת שנתקדם?
אפגוש אותך בשירותים
אני בטוח שהכוס שלך קדוש גם
אגיע סביב 7 בערב
ואני רוצה שתגיעי לא יאוחר מ10
אני רוצה שתהי לבושה כמו פרחה מתוחכמת
מאופרת מדיי, את סבבה עם זה?
ואני רוצה שתתיישבי לידי, כאילו במקרה
אני רוצה שזה יראה כאילו מעולם לא נפגשנו קודם
כמה זה יעלה?
אני רוצה שתיראי חסרת ביטחון
ואני רוצה שתסתכלי עליי כאילו אני מושך
ואני רוצה שעינייך יגידו ״קח אותי״
ואני רוצה ששפתיך יהיו בלתי מתרשמות
ואני רוצה שתשאלי את המלצר אם אני באמת מי שאני אומר שאני
גם השבוע עמדתי באתגר השתיה שהצבתי לעצמי (לא ללכת לחנות המשקאות עד יום ו׳). אפשר להגיד שהפחתתי את השתיה בכ60% לעומת המצב לפני חודש וחצי. כמו בשבוע שעבר, נשאר עוד נוזל בבקבוק לאחר שמזגתי את 6 המנות המדודות שתכננתי לשתות.
היה לי דחף חזק למזוג לעצמי את שארית הבקבוק כפרס על התנהגות טובה, אבל שכנעתי את עצמי להמתין 15 דקות ואם עדיין ארצה, לשתות אז. זכרתי שאשמח יותר בבוקר לגלות שלא סיימתי את הבקבוק. בחלוף רבע שעה כבר התחלתי לנקר והלכתי למיטה.
התמונה דומה מאוד לזו מלפני שבוע, רק הטקילה פחות טובה והבקבוק נשאר במטבח כי אני כבר לא סוחב אותו איתי לסלון או לאולפן אלא מוזג כמות מדודה ולוגם אותה בבושת פנים בכוס לא סקסית. בשבוע הבא אשאף לרדת ל5 מנות משקה בערב, ואוריד עוד את איכות המשקאות. וויסקי איכותי זה כמו רוצח בטוקסידו עם חיוך מקסים.
ככה נראה יומן השינה שלי השבוע:
אפשר לראות איך בלילות שאני מסתפק במינון הנמוך של כדורי שינה וההרגעה אני מצליח לישון רק 5 שעות. זה כנראה מה שריאלי עבורי לצפות לו בשלב זה של חיי וכשאפסיק עם הכדורים אולי אפילו פחות מזה. בגלל שבכל זאת צריך לישון קצת יותר מדי פעם יש ימים שאני מעלה את המינון. זה מתאפשר כי הצטבר לי סטוק קטן.
אני מקפיד לבקש חידוש מרשם במועד ותוספת מיוחדת של המינון הגבוה מדי פעם. עדיין אני מוצא את עצמי מודאג שאולי אין לי מספיק ומהרהר מה הרגע הנכון לבקש מרופא המשפחה עוד ליתר ביטחון (מעבר למינון הרגיל שמתחדש אוטומטית כתרופה קבועה). אתמול בדקתי וחזרתי על הספירה עוד פעמיים כדי להאמין. יש לי בבית 194 מ״ג xanax ו109 כדורי שינה. 🤦♀️
הלקוח הלך ב13:00 לאחר שהניח ערימת שטרות צהובים ואז כתב בוטצאפ השנוא:
ממש יום מקסים.
בכיתי 30 דקות רצוף והייתי צריך להפעיל טונות של שליטה עצמית כדי לא להתחיל לשתות ולהכריז על שארית היום כאבוד. אני עדיין מפעיל אותה. השטרות הגעילו אותי והדחף היה לקמט אותם ולזרוק לפח.
אחר כך הגיע החרא הזה:
אני צריך שיפסיקו לפגוע בי, לנצל אותי, להתעלל בי ולאנוס אותי. לא שינחמדו אותי לאחר מעשה, ינסו לקנות אותי בזיל הזול ויבטיחו לי הבטחות שתמיד מופרות.
אני בוכה עם לקוחות, במהלך שיחות טלפון, באוטובוסים ועל המכשירים בחדר הכושר.
הכאב שנפלט כמו גז רעיל משכבות טקטוניות של רגשות אהבה סאדומאזוכיסטית שנערמו במהלך 19 שנה זה לא משהו שאפשר להכיל בקלות.
המצאתי עוד כמה טריקים כדי להשתלט על השתיה.
החלטתי חד משמעית שרכישת אלכוהול תיעשה אך ורק בימי שישי ואמורה להספיק לכל השבוע.
ביום שישי ארשה לעצמי להתפנק קצת יותר, אבל ביתר הזמן אנחנו מדברות על נוזלים משפילים כמו ג׳ים בים רגיל וקוורבו גולד. כאלו שלא מרשימים את החיך ולא מרוממים את האגו בחזיונות של גדולה ויוקרה. המטרה של השתיה במהלך השבוע כרגע היא למאוס בה.
אמשיך למזוג כמו היום במדידה מדויקת 280 מ״ל (7 מנות משקה) לתוך כוס לא סקסית. לא אשב עם הבקבוק לידי. אשתה במהירות כמו תרופה. אאחר את שעת לקיחת כדור השינה כי מינון הרעלים לא תומך כרגע ביותר מ5-6 שעות שינה. אם אצליח אנסה להמשיך להפחית, וכשאגיע לפחות מ5 מנות משקה ליום אנסה לשתות יומיים כן ויום לא. אחרי שאצליח לשתות רק בימי שישי אפחית את הכדורים באותה המתודה.
זה לא משנה. במילא רע לי, אני במילא בדיכאון עמוק. אני במילא בכל רגע נתון חשוף במרחק מילה אחת, זכרון אחד או תחושה אחת לסכר רגשי שעולה על גדותיו ומציף את סביבתו. במילא לפחות עד האביב זה ירגיש בעיקר כמו אבל והתפוררות, לצד בנייה סיזיפית בביצה.
במילא שורף לי להשתין, לחרבן ולגמור, לקום אחרי ישיבה, ללכת כמה צעדים. כואב לי לראות ולהרגיש. כואב לי לנשום.
לא כואב לי לחייך כי זה כמעט לא קורה.
למרות כל הכאב והדמעות אני עובד, יוצר, מנקה, מבשל, קונה, רודף משפטית את מי שהרע לי, מטפח, מתאמן, מנגן, מכבס, לומד, מפרסם. כל פאקינג יום.
גרושתי הראשונה נהגה לומר: ״אני אאמין כשאני אראה״. זו לא חוכמה גדולה. האמונה נדרשת דווקא כשהכל נראה כזה נואש, אבוד וחסר תקווה.
מה שמצחיק זה שאחרי שב20:20 כשהלכו השחקנים, הבימאית, המלחין הגאון, הבן שלו שביקש לנגן לי על הRickenbacker Bass, הדיג׳יי וכל יתר האנשים שאיכלסו ובילגנו וטינפו את ביתי ורוחי במהלך היום וקיבלו את המיטב שלי; הרגשתי שאולי אני בכלל לא חייב לשתות; אולי ביצה קשה וסלט ירקות יספיקו, במיוחד שבעוד 25 דקות במילא אקח כדור שינה.
הכדור נלקח בזמן. היד היתה קצת כבדה עם הבקבוק.
עכשיו כמו כל אובססיה שהוזנה, הושקתה והוזמנה למסיבה, הקרקעית תהיה אנקדוטלית.
ומחר אולי יהיה בדיוק אותו דבר.
הואיל ואני עדיין נלחם, השעון המכאני יכוון ממש עכשיו למחר ב5am.
