אחרי שכתבתי את זה כתגובה לפוסט מתלקק בפייסבוק של אחד הזמרים שהשתתפו בפסטיבל אתמול והוא מחק את את התגובה שלי, (השמועות אומרות שזה היה אחד המופעים הכי מוצלחים ועומצתיים אי פעם)
כתבתי את זה בפייסבוק ואני כותב את זה גם פה:
כל מי שמתפלל לחזרת החטופים ומייחל לשובם וכל הז׳רגון המטומטם הזה. או שאתם בעד עסקה עם החמאס על סיום המלחמה המטומטמת עכשיו על כל מה שמשתמע מכך, או שאתם מאוננים ומלקקים את השפיך של עצמכם.
רובם המכריע אפילו לא רואים אותי או מתעניינים באמת לשמוע אותי, רק לקבל את מה שיש לי לתת להם. ותמיד יש לי אוצר משמעותי ונדיר לתת להם.
אני לא יודע אם אי פעם חוויתי אהבה הדדית וטהורה.
בלילה הכדורים כבר השפיעו פחות,
בדרך הטבע עם נפש שסועה ומפלצתית וגוף קשוח ולמוד סבל כשלי.
מוקדם בבוקר תרגלתי מדיטציה ונסעתי באוטובוס לבת ים לצוד ירקות ופירות.
אחרי שסידרתי אותם במקרר השמשתי לראשונה אחרי שמונה חודשים וחצי בפותחן הבקבוקים העטלפי שקניתי לפני שנה.
עד שהפטיט סירה 2020 שחיכה שם במקרר כל הזמן הזה יפתח מזגתי לכוס הגלרקיירן את מנת הוויסקי הקנדי עם האייל שחיכה שם בסבלנות גם כן.
הסתגרתי באולפן עם The Astonishing של דרים ת׳יאטר, וליתר ביטחון גם לקחתי איתי את בקבוק הטקילה הלא מאוד מפונפנת החצי מלא (אני אדם אופטימי ומסתכל על החצי המלא של הבקבוק) שגם הוא המתין בסבלנות מופתית כל הזמן הזה, כמו חייל יפני בבקתה ביער בשלהי מלחמת העולם השניה.
אם אין בשביל מה אז אין בשביל מה.
אולי אמות עוד היום, חבל להשאיר אחרי בקבוקים שלא נוצלו.
אני ער כבר 26 שעות רצופות. בלילה אחרי הגועל ניגנתי וחשבתי, לפנות בוקר תרגלתי מדיטציה ואז הלכתי לקאנטרי ועשיתי אימון משקולות מלא. כשחזרתי המשכתי להתאמן בנגינה וב10 הגיע לקוח להקלטה.
מייד לאחר מכן אצתי לקחת רכב ונסעתי לרחובות להחליף לאמא שלי נכת הפוליו בת ה76 מצעים במיטה כי היא שוב רבה עם העוזרת שלה ולקחתי את הרכב הקטן שלה (לא הואן עם המעלית לכסא הממונע) לסיבוב של 40 דק׳ כדי שהסוללה שלו לא תמות שוב בגלל שהיא עוד לא מצליחה להיכנס אליו עם המכשירים הכבר לא כל כך חדשים. (העתיד הקרוב צופן נסיעה נוספת לעכו, שביעית במספר…? כבר איבדתי ספירה). בדרך אליה עוד עצרתי במשתלה בבית חנן לקנות לה פרחים.
חזרתי לת״א והחזרתי את הרכב, וכל זה עם מאזן נקי של אפס גופות.
ועכשיו איפה המדליה שלי?
בקצה הפנימי של המדף העליון בארון במטבח.
לילה טוב.
אה, ועוד משהו…
אני כל כך מתגעגע לאלכוהול.
אני לא מתגעגע להתעוררויות הצמאות באמצע הלילה, ולא לתחושת החרדה בבוקר שאחרי כשאני מנסה להיזכר מה אמרתי ו/או כתבתי בלילה ולמי.
אני לא מתגעגע לקילוגרמים העודפים, לכבד השומני ולחלבון בשתן, ליחסים המתהדקים עם הצוות בחנות המשקאות, לדיבור הלא ברור, לבלקאאוטים, לחיובים של אלפי שקלים בחודש בכרטיס, לצרבות ולריח המסריח.
אני כן מתגעגע לתחושה שאני יכול להרפות את השליטה העצמית והתפקוד ולשקוע במקום שמרגיש נעים, מוכר, בטוח ועוטף, שאני מרגיש בו אהוב וטיפטיפה פחות בודד, עם האשליה שדיוניסוס או לפחות ג׳ים מוריסון שומרים עליי מלמעלה.
אם אחרי שנתיים של טיפול מיני זוגי ועוד חצי שנה שלה לבד המצב לא השתפר בשום צורה ורק התדרדר וממשיך להתדרדר,
וחיי המין שלי מסתכמים בזה שאחרי שלושה שבועות של כלום שלפניהם גם היו שבועות ארוכים של כלום היא שמה לי מצבטים על הפטמות ורוכבת עליי עד שהיא גומרת ותוך כדי מדברת אך ורק על זה שהיא רוצה שאני אמצוץ למאהב (הדמיוני) שלה את הזין המושלם שלו וארייר רק מהמחשבה עליו ושהיא תלביש אותי בבגדי נשים שקטנים עליי שישפילו אותי ושאני אשרת אותה ואת המאהב שלה ואני אלקק לו את הביצים והוא יבעט לי בביצים וכולי וכולי וכולי,
ואני שותק ועוצם עיניים ובייסיקלי מחכה שהיא תגמור כבר,
אמש שלחתי יד ארוכה לקצה הפנימי של המדף הכי גבוה בארון המטבח, חילצתי משם 4 מ״ג Xanax ו10 מ״ג Zodorm ובלעתי עם מעט מים. עברו 258 ימים מאז הפעם האחרונה, וזה לא הוחלט בגחמה של רגע או בעקבות מאורע ספציפי.
כזכור אני ישן נורא ואיום כבר המון חודשים. מתקשה להירדם, מתעורר וקם מהמיטה כמעט כל שעה, בין לבין יש לי סיוטים קשים ואני מתעורר סופית בין 3 ל5 בבוקר תשוש ועם הקלה מסוימת שלפחות הלילה נגמר.
לפני שבוע כשביקשתי מרופא המשפחה הפניה לבדיקת שינה סימנתי גם בקשה לחידוש המרשם לשני הרעלים האלה, למרות שעוד נשאר לי סטוק קטן בבית מהקיץ שעבר. אני מניח שרציתי שזה יהיה באישור רופא עדכני.
לקחתי את הכדורים אחרי פעמיים בהם הלכתי למיטה ולא הצלחתי להירדם בשום פנים ואוזן.
למען הסר ספק, לא סתם הלכתי למיטה כאחד העם. זה היה אחרי מקלחת חמה, מדיטציה, נטילה של עזרי השינה הטבעיים שאני לוקח (מלטונין, 5htp, GABA, L Theanine, כמוסות מיצוי סרפדים וכמוסות מיצוי דובדבנים וסלרי. בשלושה החודשים האחרונים גם לקחתי Lasea בעקבות המלצה שקיבלתי כאן אבל זה לא עזר בכלום). עמעום של האורות בבית, הפחתת האור הכחול מהמסכים והימנעות מהם. עוד קודם לכן עשיתי אימון כושר של שעתיים בבוקר ועוד אחד של 20 דק׳ ב16:00. בבוקר תרגלתי מדיטציה. את צריכת הקפאין הפסקתי בחצות היום כרגיל. התאמנתי על כלי הנגינה שלי במשך שלוש שעות וחזרתי לעוד כמה פעילויות שטיפה הוזזו הצידה בשבועיים האחרונים בגלל הלחץ בעבודה. התקשרתי לבן שלי לדרוש בשלומו והיתה שיחה נחמדה ומאוחר יותר לאבא שלי שלא ירגיש כל כך בודד בערב החג היהודי שלא הוא ולא אני חוגגים.
כמובן שלא לקחתי את פלאפון האיכרים שלי איתי למיטה, חדר השינה היה חשוך לחלוטין, הייתי עם אטמי אוזניים, המזגן כוון לטמפרטורה המושלמת. המחשבות לא היו מוטרדות במיוחד.
ארוחת הערב הנהדרת שתהום דרדסה נאכלה כמה שעות קודם לכן ב18:00, והיא אפילו הובילה לפעילות מינית אחרי שלושה שבועות של קיפאון כשמזמזה אותי מאחורה כשרכנתי מול הכיור במטבח ואז לקחה אותי לחדר השינה ורכבה עליי בעודה מדברת על איך אני ארד על ברכיי ואמצוץ למאהב שלה ואתן לו להכאיב לי ולהשפיל אותי והיא תשתמש בי ותנצל אותי להיות שק החבטות שלה.
כך שהייתי אומר שכל מה שאפשר לעשות בשביל להצליח לישון לפחות כמה שעות בצורה סבירה נעשה, ובכל זאת השינה פשוט לא באה.
כשעה אחרי שנטלתי את הכדורים חזרתי למיטה בלי ידיעה ברורה אם הם בכלל ישפיעו. התעוררתי פעם או פעמיים מטושטש מאוד במהלך הלילה בשביל להשתין, ובסופו של דבר קמתי woozy אחרי 12 שעות שינה עמוקה ונטולת סיוטים.
שתיתי קפה, אכלתי, שטפתי פנים וניסיתי לקפץ ולהתעורר אבל עד מהרה חזרתי למיטה וישנתי עוד שעתיים וחצי. כשקמתי מצאתי את תהום בהלבשה תחתונה צבעונית בעיצומה של התארגנות למסיבת בריכה ברמה״ש.
לא צריך להיות מדען פילים כדי להבין שאני במורעבות שינה כרונית ושחלק לא מבוטל ממנה נגרם ממתח נפשי עצום שרק מתעצם ומעמיק בהיעדר שינה.
אחה״צ באה להקליט כאן עבור שיר הסיום של מופע הפתיחה של הפסטיבל זמרת ותיקה ומאוד מפורסמת, זו שנכתב עליה שלמרות יופיה המשגע לא תדע אהבה אמיתית לעולם.
היא היתה באמת מאוד יפה וזוהרת והתנהלה בחן, במקצוענות ובהומור, גם עצמי. (היא בחנה את הגובה שאליו כיוונתי את המיקרופון לפני שהגיעה ואמרה: ״דמיינת אותי גבוהה יותר״).
סיטואציות כאלו הן תמיד מלחיצות לכל הצדדים, כשצריך לשתף פעולה לראשונה ולפתח אמון יש מאין, באינטימיות של האולפן הקטן ועם הפיזיות של הפקת השירה מתוך הגוף. זמרת מפורסמת אחרת אמרה לי פעם: ״כשאת עולה לבמה ופותחת את הפה את אף פעם לא יודעת מה יצא. את מקווה שזה יהיה בסדר״.
בכל מקרה זה הסתיים בשלום עם אפס גופות, היא נתנה ביצוע מרשים ובזמן שהיא שרה הגנבתי מבטים לכפות רגליה המטופחות והאציליות שבצבצו מתוך הסנדלים.
אני אחרי עוד ליל שימורים מסויט, אבל קמתי דווקא במצברוח נחמד כי במקטע האחרון חלמתי שאני מכיר מישהי ממש מגניבה ומיוחדת באיזה פארק עירוני ומתחילה בינינו תקשורת סוחפת.
איזו הרגשה טובה זו האנרגיה המחויכת של תחילת קשר עם התנופה והרוח האופטימית שהיא מביאה… בשלב הזה המוח משלים בצורה מפרגנת את כל מה שלא יודעים על הצד השני. כמה זה מבאס שאחרי זמן קצר מתגלות החריקות ואי ההתאמות. כל כך הרבה משתנים צריכים ליפול בתחום הרצוי כדי שחלקי הפאזל יתחברו.
השיר נכתב על המון מקרים כאלו של מערכות יחסים שנגמרו קצת אחרי שהתחילו, ועל עולם הדייטינג שלפעמים מרגיש כמו קזינו ענק ומנוכר שכל כך קשה לצאת ממנו ברווח. כתבתי אותו לאורך תקופה, ואני זוכר שלפחות בית אחד נכתב בעודי יושב בשטרן 1, הפאב שמתחת לבית בשעת דמדומים ושותה את בדידותי בעוד היום אוזל והלילה עוטף את הכל.
זה השיר שחותם את האלבום עם אזהרה, לזכור שגם כשתימצא האהבה המיוחלת יש לשמור עליה חיה, פראית וטבעית.
ועם תקווה שלמרות כל הכשלונות, בסופו של דבר החיבור היחודי הזה צריך להתרחש רק פעם אחת.
ונוס של סוף שנות השלושים שלו ידע שהוא רוצה שהאהבה הבאה שלו תהיה כבר לתמיד.
