מחשבות חוויות ומה שביניהם

קצת פריקה
חודש מטורף עבר עלי, על כולנו..
מלהיות לחוץ לגבי אחותי (גרה באחד הקיבוצים) ועד למילואים ושעות ארוכות, להיות לחוץ לגבי חברים, משפחה..
איך שהוא בכל הסיטואציה הזו, שהאובדן נהיה כ''כ קרוב, גם ההורמונים עובדים שעות נוספות, כאילו משהו בממשיות אומר לי - חייבים, אחרת לא יהיה, חייבים להגשים, לנסות, לנצל כל דקה פנויה, להיפגש עם כמה שיותר
ומצד שני גם הרצון לחום, לאהבה עולה, לחזור לזרועות, לכירבול וקיצי נעים...
סיטואציה הזויה