מחר אני בן 40, הגיע הזמן לכתוב כמה דברים לסיכום העשור:
זה היה העשור המונוטוני של חיי. מעולם לא הרגשתי שאני נע בסיבובים חוזר לאותו מקום וחוזר חלילה כמו בעשור הזה. אני תקוע בלופ יומיומי ואין סופי שבו אני צריך לראות את אותם אנשים, (אנשים בעבודה) לחזור אל אותם מקומות (מקום העבודה),לעשות את אותה נסיעה בבוקר ובערב, ולעשות את אותה עבודה משעממת שוב ושוב ושוב.
זה היה העשור עם הכי מעט אינטראקציה חברתית בחיי. החל מגיל 30 רוב האינטראקציה שרוב האנשים מבצעים (להוציא אנשים שעוסקים במקצוע חברתי-טיפולי) היא עם מחשבים או מכונות. מערכת היחסים המשמעותית והאינטנסיבית ביותר בעשור הזה הייתה עם המחשב או המדפסת- הם ה"חבר'ה" שלי עכשיו. כבר אין לי כל כך קשר עם יצורים אנושיים שלא קשור לענייני עבודה. "חבר'ה" אמיתיים משלי כבר אין לי מזמן.
זה היה העשור עם הכי מעט תשוקה בחיי. הטסטוסטורון יורד ויחד איתו יורדים להם גם החשק המיני והחשק לחיות באופן כללי. אין שום דבר ש"בוער" בי. כבר אין לי חלומות או שאיפות לעתיד כמו פעם. יותר מזה, אני מבין עכשיו טוב מתמיד שהאידיאלים הרומנטיים שבהם האמנתי בעשורים הקודמים לחיי היו מופרכים ולא מציאותיים. כל תפקידם היה לשמור אותי אופטימי. יש לזה גם יתרון- הבחירות שלי בחיים יותר זהירות ויותר מתאימות למציאות. אני כבר לא אעשה תואר קשה כמו בשנות ה20 לחיי, וגם טיולים אקזוטיים למזרח או לדרום אמריקה כבר הפכו לנחלת העבר.
זה היה העשור היציב בחיי. הצלחתי לעבוד 10 שנים (!) ברציפות באותו מקום. נכון שמשעמם לי- כמו שכתבתי בסעיף 1, אבל הצלחתי להשתלב בשוק העבודה ולהחזיק עבודה מסודרת.
זה היה העשור שהבנתי כמה האהבה כואבת. זה עוד אידיאל שהתנפץ. פעם האמנתי באהבה, היום כבר קצת איבדתי את האמונה. כל הזוגות שמתגרשים וכל הרווקים המזדקנים סביבי רק מחזקים אצלי את התפיסה שמוסד הזוגיות נמצא בפשיטת רגל, ורומנטיקה היא מצרך נדיר בימינו, וזה חבל, כי אני הכי רומנטיקן בעולם.
זה היה העשור עם הכי מעט קשר עם הגוף. בעבר קשר עם הגוף היה חשוב לי מאוד- פעילות גופנית, חדר כושר, כדורגל, כדורסל, סקס, אכילה, שינה ואפילו ריקודים. בעשור הזה נרשמה ירידה חדה בכל הפעילויות הנ"ל. מלבד ריצה על הליכון פעמיים בשבוע- כדיי לא להפוך רשמית לבטטת כורסא, אין לי בכלל קשר עם הגוף. רוב היום שלי אני יושב על כיסא במשרד- וזו משימה לא קלה בכלל כשיש לך הפרעת קשב. אני כבר לא מצליח להרגיש את הגוף כמו פעם- (חוץ מהגב התחתון (: )
זה היה עשור של התנפצות אידיאלים. הבנתי כמה אנשים יכולים להיות רעים, הבנתי שהחיים רצופי סבל ובדידות ואין שום דבר שניתן לעשות בשביל לשנות את העובדה הזאת. מי שמתכחש לעובדה הזו משקר לעצמו, אבל הוא יותר מאושר ממני. אני מבין אנשים כאלה- לפעמים עדיף לחיות בגן עדן של שוטים מאשר להסתכל למציאות בעיניים ולהיות אומלל.
זה היה העשור עם הכי מעט שעות שינה בחיי. כבר שכחתי מה זה לישון ברציפות 10 שעות ומה זה להתעורר ב12 בצהריים. אני מרגיש היטב את המחסור בשעות השינה- אני יותר עייף ועצבני במהלך היום, המחסור בשעות שינה בתוספת הפרעת הקשב שלי מקשים עליי מאוד.
זה היה העשור הראשון שבו נאלצתי להילחם במשקל. כשהייתי צעיר לא הייתה לי את הבעיה הזאת. אכלתי כמה שאני רוצה, מתי שאני רוצה ונשארתי רזה. היום אני כבר לא יכול להרשות לעצמי להשתולל. קיצצתי באופן משמעותי את כמות המזון שאני צורך מדי יום והכנסתי פעילות גופנית 3 פעמים בשבוע. כבר לא יכול לפתח שרירים כמו פעם, אבל משתדל לרוץ חצי שעה בכל פעם ולהישאר במשקל פחות או יותר תקין.
זה העשור הראשון שבו הסתכלתי יותר אחורה מאשר קדימה. אני מוצא את עצמי יותר ויותר מדבר על מה שהיה בעבר ועל מה שהייתי פעם ופחות על מה שאני היום ועל מה שקורה בהווה (בעיקר כי בהווה לא קורה כלום) אני גם כמעט לא מדבר על מה שאני רוצה להיות בעתיד כי זה פחד אלוהים לחשוב על זה. שיחות שלי עם אנשים סובבות יותר סביב "מה היה פעם" ופחות סביב "מה יהיה בעתיד". אני חושב שהמשפט שיוצא לי מהפה בתקופה הזאת הכי הרבה הוא "זוכר שפעם היינו.." זאת בניגוד לעבר שהמשפט שהיה יוצא לי הכי הרבה מהפה הוא "בעתיד אני מתכנן.." מעולם לא הייתה לי תקופה בחיים שבה התעסקתי כל כך הרבה בעבר שלי וכל כך מעט בעתיד שלי.
זהו בגדול, לא לשכוח לברך אותי מחר, והצעות לbirthday spanking יתקבלו בברכה (:
