אמרה ידועה של פסיכולוגים היא שבכל דרך שתלך תפגוש אנשים שיאהבו אותך, אבל גם תפגוש אנשים שלא יאהבו אותך.
המשפט הזה נכון לתקופות הצעירות יותר של החיים. ובאמת, כשהייתי צעיר פגשתי הרבה אנשים שאהבו אותי ותמיד נהניתי להיות בחברתם.
מנגד גם תמיד היו אלה שלא מסתדרים איתי. אלה שלא התחברו אליי ואפילו שנאו אותי. וזה בסדר, אי אפשר שכולם יאהבו אותך, כמו שאתה לא אוהב את כולם.
הבעיה היא שעכשיו אין לי לא את אלה ולא את אלה. היחסים שלי עם האנשים שאני נמצא איתם באינטראקציה יומיומית הם פושרים עד נחמדים. אין מישהו שאני מתעב.
..אבל גם אין מישהו שאני יותר מדי מחובר אליו. אין מישהו שאני מרגיש אליו חיבור רגשי עמוק.
כן, הגעתי לשלב הזה בחיים שזה בעיקר אתה עם עצמך. אף אחד כבר לא קורא לך "גבר" או "אחי". עכשיו אני סתם אחד. פקיד אפור ומשעמם שעושה את העבודה שלו והולך הביתה כל יום ב16, בלי שאף אחד יאהב אותו או ישנא אותו יותר מדיי.
אין אף אחד שאני מרגיש אליו קרבה רגשית או לחילופין סלידה רגשית מיוחדת. (להוציא בני משפחה)
אחד מהסממנים של אנשים חזקים ובולטים הוא שאי אפשר להישאר אדיש אליהם. קחו למשל את ביבי. יש כאלה שאוהבים אותו ומפגינים בעדו , יש כאלה ששונאים אותו ומפגינים נגדו, אבל אי אפשר להישאר אדיש אליו. מעט מאוד אנשים יגידו שהמעשים של ביבי לא מעניינים אותם בכלל.
אצל אנשים ממוצעים התופעה הזאת לא קיימת. אחרי גיל 30 כבר אף אחד לא סופר אותם (אולי חוץ מהמשפחה).לרוב הם לא מקיימים מספיק אינטראקציה בינאישית שמאפשרת להם לצבור לעצמם חברים חדשים או אויבים חדשים- אחרי גיל 30 אנשים מתייחסים אחד אל השני באדישות. קשה מאוד להרחיב את המעגל החברתי אחרי גיל 30, ובודדים הם האנשים שמצליחים במשימה הזאת.
ואני? אני כנראה אמשיך להיות הטיפוס האפור הזה שכולם אדישים אליו. אף אחד לא שונא אותו, אבל גם אף אחד לא ממש אוהב אותו.
אלה החיים, העיקר שאני אוהב את עצמי. (בדר"כ..)