אני כבר בקושי מרגיש אותך. פעם היינו החברים הכי טובים. לא הייתי מוכן לפרידה ממך, באמת שלא. וזה לא שלא ידעתי- זהו מעגל החיים. אבל בכל זאת, הפרידה ממך קשה מנשוא.
היית הנכס הכי יקר שלי- אני ואתה ביחד זה היה שילוב מנצח. רק שנינו- לא צריך אף אדם נוסף. תמיד הייתי אדם מאוד בודד- אתה היחיד שעזרת לי להפיג את הבדידות הזאת. יחד יצרנו עולם מיוחד ומרגש- עולם שלם שהוא רק שלי ושלך.
תמיד היה לי אותך- היית שלי 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. אף פעם לא מתעייף, אף פעם לא ביקשת חופש. היית שם לרשותי בכל פעם שרציתי, לא הייתה פעם אחת שביקשתי את עזרתך ואכזבת אותי. גרמת לי לראות את החיים בוורוד, אתה יודע כמה קשה זה לגרום לאדם כמוני לראות את החיים בוורוד?, אתה מבין איזה כוח היה לך? בזכותך יכולתי לצחוק אפילו על הדברים הכי נוראיים. הכול היה קטן עליי. בזכותך פיתחתי אומץ- שהיא אחת התכונות הכי חשובות של האדם.
..אבל אתה כבר מזמן נמצא בדעיכה. אני רואה את זה על הגוף, אני מרגיש את זה בנפש שלי. מאז שאתה בדעיכה המוטיבציה שלי ירדה פלאים, ובמקומה הופיע לו דיכאון עמוק ומתמשך. אין לי כוח לכלום עכשיו כשאתה כבר לא כאן. ואומץ? פחח, רמות האומץ שלי נמצאות בירידה תלולה. בקצב הזה בקרוב אתחיל לפחד שוב מהחושך.
אני מתגעגע אליך כל כך, אתה באמת משהו מיוחד- רק עכשיו אני מבין כמה אתה מיוחד.
מה לא הייתי עושה כדיי שתשוב אליי. מה לא הייתי עושה כדיי שתעלה לי בחזרה את מסת השריר, מה לא הייתי עושה כדיי שתחזיר לי בחזרה את שמחת החיים והדחף המיני המטורפים שהשגתי בזכותך, מה לא הייתי עושה בשביל לבלות במחיצתך ולו רק יום אחד נוסף, טסטוסטרון.