אני חי בעבר. אני חי בעבר כי השיא מאחורי, ואף אחד לא רוצה לרדת מהשיא. יש לי צורך להרגיש טוב, יש לי צורך לאהוב את עצמי- צורך שאני לא מצליח למלא כבר שנים.
כך אני מוצא את עצמי יותר ויותר מתרפק- אני המתרפק המתמיד- אין אדם יותר מתרפק ממני. אני מתרפק והגוף שלי מתפרק.
הדרך היחידה למלא את הצורך שלי באהבה עצמית היא לשקר לעצמי- לומר לעצמי שאני חי בעבר. בעבר הטסטוסטרון שלי עוד לא הכריז על צניחה חופשית.
בעבר עוד הייתי מבלה ומשתכר בלילות. בעבר הייתי יותר רזה, בעבר הייתי יותר צעיר, בעבר היה לי תאבון מיני מוגבר, בעבר הייתי מאושר, בעבר הייתי יותר רחוק מהקבר- לכן בריחה אל העבר היא המפלט האולטימטיבי.
הזיכרון שלי סלקטיבי- ברור שבעבר היו גם הרבה רגעים רעים- אבל היו גם הרבה פיקים של אושר ומין. פיקים מטורפים של אושר וסקס שאין לשום אדם בוגר שחצה את ה30 והטסטוסטרון שלו החליט לברוח. הגוף והנשמה שלנו כבר לא מסוגלים להגיע לשם.
כשהייתי צעיר חשבתי הרבה על העתיד- מה אעשה בעתיד? היכן אעבוד כשאגדל? היום לחשוב על העתיד נראה לי ממש מפחיד ומיותר. הרבה יותר מהנה להפנות את הראש לאחור ולחשוב על העבר.
