"אני רוצה לבקר את סבא" ביקשה הילדה הקטנה.
"אני רוצה לראות לאן הוא נעלם"
היא רק בתחילת המסע, שסבא כבר הגיע לסופו- המסע המטורף שנקרא החיים.
בהתחלה ההורים מעט התלבטו- בכל זאת, ילדה כל כך קטנה, אולי זה עוד לא מתאים.
..אבל בסוף הם נענו לבקשתה. אלה החיים- במוקדם או במאוחר היא תצטרך להבין שכולנו הולכים למות.
והנה לראשונה בחייה היא נחשפת למקום הנורא ביותר שכולנו נמצאים בדרך אליו- הדרך אל עבר הקבר.
וכך באמצע בית הקברות עומדת ומשחקת לה ילדה קטנה- איזה מחזה נורא.
אין שום דרך לחסוך משום אדם בריא בנפשו את האינפורמציה האיומה הזאת, שבמוקדם או במאוחר כולנו נלך מכאן, שהחיים כל כך קצרים ושבריריים.
ובכל זאת, איך מספרים דבר כזה לילדה כל כך קטנה? לא ברור..
איך ילדה קטנה וחמודה- עוד לא בת 6 יכולה להיחשף לדבר הכי נורא שיש- לקבר של סבא שכל כך אהבה?
עד כמה היא מבינה את הסיטואציה?
ולא רק היא, עד כמה אנחנו כאנשים בוגרים באמת מבינים את הסיטואציה האיומה שמשותפת לכל המין האנושי ושנקראת מוות? אף אדם לא מבין זאת עד הסוף.
"משעמם לי, אני רוצה לחזור הביתה" אמרה הילדה הקטנה.
"עוד קצת חמודה, תחכי שהאזכרה תסתיים"
לאחר רבע שעה האזכרה נגמרה, האבא הרים את הילדה הקטנה וביחד עם אמא הם חזרו הביתה.
סבא כבר לא יחזור הביתה, לעולם.