ביום שלישי גלגלצ משדרים את עשורים תשעים.
אני מוצא את עצמי מאזין למוזיקה שפעם אהבתי- פעם בתקופה שעוד היו משגעים אותי שירים וגם גיטרה. בתקופה כשעוד אהבתי טראנס ומוזיקה שחורה, כשעוד היינו צמודים לMTV, ולא לחדשות (אגב, לפי מה שהבנתי הערוץ עדיין קיים וצפוי להיסגר בקרוב)
וזה היה כל כך מזמן.
יש בזה משהו כל כך מהנה- לשמוע שירים שפעם אהבת- פעם, כי היום אני כבר לא נהנה ממוזיקה.
כלומר אני נהנה, אבל לא בעוצמות של פעם, זה כבר לא הבילוי המועדף עליי.
היום הבילוי המועדף עלי זה להתלונן על משבר גיל 40.
מוזיקה, שבעבר הייתה חלק כל כך חשוב בחיים שלי, שהייתה ממש חלק אינטגרלי בחיים שלי, כבר לא מרגשת אותי.
אני מעדיף את השקט.
תנמיכו בבקשה ותנו לקרוא בשקט עיתון הארץ.
מוזיקה הפכה למטרד.
אני גם כמעט לא מכיר מוזיקה עכשווית.
אתם מבינים (אני מדבר על בני גילי) שבן 16 ששומע היום מוזיקה משנות ה90, זה כמו שבן 16 שחי בשנות ה90 היה שומע מוזיקה של שנות ה60?!
הבנתם את הפרופורציה?
עונג ממוזיקה זו יכולת שאיבדתי עם השנים- יחד עם כל ההנאות החושיות שפעם היו גורמות לי לעונג, והיום כבר לא עושות לי כלום.
זה מה שנשאר לי עכשיו- הנוסטלגיה, הגעגוע. אני חי בעבר.
מגיל מסוים כל מה שנותר הוא להסתכל על העבר.