בתואר הראשון שלי היה מישהו שפרש את הלימודים שלו ולכן הכרתי רק בסמסטר השני של השנה הראשונה. הבחור הפך ממש מהר לאויב שלי אחרי שהוא ממש העמיד פני נחמד וכאילו אנחנו חברים טובים ליום יומיים, ואז אחרי שלא הסכמתי איתו על משהו פשוט הפך להיות כל כך כל כך לא נעים אלי וכתב לי דברים מקטינים בהודעות פרטיות ליום יומיים. אחרי שהוא ראה שפשוט התעלמתי מקיומו הוא שוב העמיד פנים שהוא חבר שלי, ואני פשוט, המשכתי להתעלם מקיומו.
מה שבתכלס משנה בסיפור הזה זה שהוא היה איתי במקרה בכל תרגול, אין לי מושג למה, ובכך יצא שמכיוון ששנינו שאפנו להצטיין כדי להתקבל לתואר השני, התחרינו אחד בשנייה בעל כורחנו כל התואר והזזנו אחת את השני מהציון הגבוה בשנה (לפי הרשימות של מצטייני דיקן), מה שבתכלס בדרך מעוותת נתן לי מוטיבציה להצטיין אפילו יותר ממה שרציתי במקור, כי הוא כל כך חשב את עצמו והיה אומר דברים כל כך מגעילים שרציתי to knock him down a peg.
לא היינו מדברים ממש, וכל דבר שיצא לו מהפה היה באמת אידיוטי בעיני כי הוא היה שוביניסט עם יציאות גזעניות כמו "אני לא גזען! יש לי חברים X" לאחר שהיה אומר משהו גזעני או להט"בפובי, כי הוא היה מסוג הבחורים שאומרים דברים כאלו, אבל הם צוחקים תוך כדי או מגלגלים עיניים אם אתה באמת מעיר להם על מה שהם אמרו, אז כולם חושבים שהם צוחקים כשהם אומרים דברים לא סבבה בכלל. עם זאת, הוא כן היה קצת חתיך בעיני, והעובדה שקצת קצת נמשכתי אליו (עלה וירד, לרוב ירד כי הוא היה כאמור אגואיסט עם קשיים אמפתיים משמעותיים) הוביל לכך שחברות שלי עשו בדיחות נונסטופ על היחסים הבדסמיים הרעילים שעשויים להיות לנו.
והנה עכשיו ראיתי מישהו כאן שהכינוי שלו הוא השם הפרטי שלו והאות הראשונה של שם המשפחה שלו, וזה לא היה הוא (כי תמונה), אבל היה לי רגע של "מה אני בסדרת דרמה או משהו? העולם מצפה ממני להיות דומית קלישאתית שמשפילה את הבחור שהיא לא סובלת? חשבתי שנפטרתי ממנו".