אני דומית אגואיסטית, זה קטע, אני לא מעוניינת בלתת לסאב-ית אלא שהם יתנו לי, גם פיזית וגם רגשית-קשבית, משום שאני נותנת כל כך הרבה בחיים האישיים שלי. אני באמת דומית מהסוג של ״ לא לא, פשרה לא זה מה שאני מעוניינת בו. אם את לא מעוניינת בכך אז זה מותר, ולגיטימי, ואת מותרת, ואני ממש מבינה, אבל זה זה אומר שאנחנו כנראה לא מחפשות אותו הדבר, כי אני מחפשת התאמה אלי בלי שאוותר על הצרכים שלי״.
מה שאני מחפשת כדומית זה דווקא היכולת לנוח, להגיד לסאב-ית ״תשעשעו אותי״ ולגרום למוח שלהם לפעול עבורי, להילחץ שהם צריכים להשביע את רצוני, ולנסות כמה פעמים שארצה. חלק מההנאה שלי היא מלהגיד שזה לא מספיק טוב, מלמצוא פגמים, דרכים בהם הסאב-ים צריכים להשתפר, עוד יותר להתאים אלי. אני רוצה שהחוויה תהיה בלעדית עבורי. שהאדם השני לא יתעסק בהאם גמרו או לא גמרו, האם הם טובים בעיני מספיק בשביל פרס. כאילו, אני רוצה דווקא מאוד מאוד להפעיל את המוח של הסאב-ית, אפילו לגרום לו לעבוד יותר מבדרך כלל ברמות מסוימות.
אני חווה עכשיו קושי עם זה שאפילו כשדיברתי עם מישהי שממש מתארת את עצמה כסאבית שמעוניינת פשוט לתת ולא להתמקד בעצמה, ושזו המטרה שלה, היא עדיין לא ממש שואלת אותי מה אני אוהבת או רוצה ויותר משתפת על עצמה, דיברה על כך שכשאני שולטת בהכל מתאפשרת לה חוויה של שקט.
העניין הוא שזו חוויה שאני יכולה להבין, אבל מה שאני מחפשת כדומית זה דווקא היכולת לנוח, להיות אגואיסטית, להגיד לסאב-ית ״תשעשעו אותי״ ולגרום למוח שלהם לפעול עבורי, לא שהם עם מוח שקט ולא מתפקד לכל האינטראקציה בזמן שאני מפעילה הכל.
ומכל מקום, היא עכשיו שלחה לי רשימת שאלות שאפשר לשאול אותה כסאבית, ולא יודעת, כולנו בני אדם סובייקטיביים, ברור שהחוויה שלה קשורה אליה וזה מה שהיא רוצה וזה הגיוני, אבל לא, אני לא רוצה לשאול, הראש הוא שאם היא שולחת לי את רשימת השאלות הזו זה עם השאלה ״תרצי שאענה עליהן עבורך?״.
ושוב פעם קורה לי הקטע הזה, שכשדומית לנשים אני מוותרת על עצמי באופן שאני לא עם גברים (כי פחות אכפת לי במצב הזה).