אני באמת, באמת באמת נשרטת לפעמים מדברים מסוימים שאני בקטע שלהם (ברמת הפנטזיה), ועוד יותר נשרטת מדברים שאני קוראת בfan-fiction או בקומיקסים מיניים שאני לא יכולה לבצע כי אין דמות בתוך העלילה שאפילו יכולה להיות אני או שאני מזדהה איתה באיזשהו מקום.
מה זאת אומרת?
זאת אומרת שאני לא יכולה שלא לנסות לפענח מדוע אני נמשכת לדברים מסוימים מבחינה פסיכולוגית/נפשית. מה במבנה הנפשי שלי גורם לי לזה. למה. אני. ככה. זה, well, שורט אותי. כי כאילו, כמה שאני לא שופטת אחרים, אני עדיין מרגישה שיש סיבה מסוימת לקינקים שמתפתחים אצלינו.
אולי לא לבסיסיים ביותר, וסביר שמזוכיזם/סאדיזם או לפחות היכולת להנות מכאב של עצמך/ של אחרים הוא בחלקו גנטי לפחות, אבל התסריטים והעלילות והסוגים הספציפיים של יחסי הכוחות שאנחנו נדלקים מהם? אני לא יכולה שלא לחשוב שהם חייבים להיות קשורים למי שאנחנו בפנים.
ומכיוון שחלק (חלק מסוים מאוד) משלי מרגישים לי מאוד, מאוד מוזרים ואפילו מזעזעים בחלקם (אני שופטת את עצמי בחוזקה, אני יודעת שלעוד יש דברים כאלו בעולם), כבר מהנערות שלי יש לי לפעמים בראש את השאלה "האם את בעצם אדם רע? האם רק אנשים רעים ואת מעוותים ככה?". והתשובה היא לא. אני יודעת שהתשובה היא לא. אני יודעת שיש עוד אנשים כמוני, אבל אני יודעת גם שחלק מהאנשים שמצאו את עצמם גומרים ממשהו כזה, הם אנשים שגמרו מזה כי הם פשוט בקטע של זה במציאות, וזה מפחיד אותי להגיד בקול רם (או לכתוב) שאני גם מצאתי את עצמי נמשכת לדברים מסוימים (רק, אך ורק, כשהם כתובים בסיפור), כי עולה בי המחשבה של "מה אם את באמת בקטע של זה? מה אם את משקרת לעצמך?". וזו מחשבה רודפנית וטורדנית שאין לה פתרון, אין אפשרות לפתור אותה כי לא משנה מה הפתרון יהיה המחשבה פשוט תעלה עליה ותחזור.
ועדיין, משהו בי כל כך רוצה הסבר לגיטימי. משהו שיבטיח לי "לאלא, את רגילה והכל בסדר איתך, הסיבה שאת בקטע של הדברים האלו זה כי ככה וככה, אבל זה לא אומר שום דבר עלייך באמת".
שיתפתי עם המטפלת שלי לפני שנה בערך את זה שמאז שאני נערה יש לי מחשבות של "מה אם אני אדם רע" בעקבות מחשבות מסוימות שיש לי בראש, שחלק מהן הן באמת טורדניות ממש ולא אמיתיות ואני לא נמשכת אל מה שהמוח שלי אומר לי שאולי אני בקטע שלו בכלל, וזה משהו שקל לפתור (כביכול), כי אני יודעת שאני לא באמת נמשכת לזה, למרות שהמחשבות המלחיצות אומרות שאולי כן. היא אמרה (כחלק מטיפול באופן כללי הרי, וזו הייתה פעם ראשונה שנגענו בנושא בתכלס), שאני הרי לא באמת נמשכת לדברים האלו, ואלו מחשבות טורדניות.
וזה הקטע, כי באמת יש מחשבות טורדניות שמופיעות לי פתאום שאני יודעת שאני לא באמת נמשכת אליהן, אבל הופיעו בעקבות מחשבות טורדניות שקשורות לדברים שגם נדלקתי מהם כשקראתי אותם, וזה מפחיד לדבר על זה בטיפול כי עולה לי המחשבה "מה אם היא תגיד שאת באמת לא בסדר אז, ושאת מסוכנת, ושאת לא טובה, ושלא כדאי שתהיי מטפלת?" ופשוט תשפוט אותי. והפחד שהמחשבה הזאת מעלה בי מונע ממני לדבר על זה בטיפול, ומונע ממני לעבוד על החרדה שהנושא הזה גורם לי בטיפול, וזה גורם לי להרגיש שאני צריכה הסבר אפילו יותר.
הפוסט הזה נכתב לאחר שלפני כמה ימים דיברתי עם מישהו סאב שמסתבר שיש לו ממש פנטזיות על דברים שאני קראתי עליהם ממש בקטנה יחסית, ובתוך הפנטזיה הזאת איכשהו דווקא התפקיד של הדומ-ית הוא האתי יותר/פחות מעלה שאלות על מבנה הנפש של האדם. מכל מקום, כמטפלת, אני פשוט לא יכולה שלא לחשוב על זה שבמקום מסוים, אני חושבת שהבחור הסאב הזה צריך לדבר על הפנטזיות הללו עם מישהו, למרות שאני יודעת שהוא לא באמת מעוניין לבצע אותן. פעם ראשונה שנתקלתי במישהו שנמצא בצד השני של פנטזיה על אחד התסריטים שאני מרגישה כזה "אוי ואבוי, סאנה" עליהם, אבל לא מהקיצוניים שלי, ואני הייתי רוצה שתהיה מכונה שאני אוכל להעביר את האדם הזה בה, והיא תעזור לי להבין למה הוא בקטע של הדברים הללו.