אני חושבת הרבה על מערכות יחסים בזמן האחרון ומדברת על הנושא עם חברות שלי, על הרצון שלי לקשר, על חוסר הכוונה שלי להתפשר על אדם שאני צריכה ללמד אמפתיה ואת המאבקים שלי.
אני חושבת שמה שמפחיד אותי במיוחד זה כמה שאני יודעת מניסיון שלוקח לי זמן להיות אינטימית פיזית, ורגשית.
אני נוטה להכריח את עצמי עבור האדם האחר קצת, לא כי הן אומרות שזה מה שהן רוצות, אבל זה המצב.
אני נישקתי את הבחורה כי הרגשתי שזה הרגע, לא כי אני רוצה, אני אחזיק את היד כי זה מרגיש נכון למצב, לא כי אני חייבת ומרגישה כל-כך הרבה רצון לזה. אני עשיתי סקס בעבר כי הרגשתי שזה מתבקש, לא כי נמשכתי לאנשים.
לקח לי המון זמן להבין באופן אמיתי שלוקח לי המון, המון זמן, לבנות אינטימיות ברמה הפשוטה ביותר.
אפילו שמות חיבה מרגיש לי מורכב כל-כך וייקח לי כל-כך הרבה זמן כנראה.
אני קוראת עכשיו ספר בו לוקח לזוג חודשים
חודשים
להתקדם מעבר ללהחזיק ידיים, והכל מדובר, והמון פעמים התשובה היא ״לא, אני לא מוכן עדיין״, על הדברים הכי קטנים, נשיקה על הלחי, הכל, פשוט כי אחד הצדדים רגיל לעשות זאת עבור פרטנרים מהעבר, ולא כי הוא רוצה ובוער לו.
ולאט לאט הוא התחיל לרצות, כי היו לו חודשים לפתח את הרצון בעצמו, והוא יכל לחקור זאת מתוך רצון שלו, ולהתחרט.
וזה כל-כך לא מיני, זה אינטימי, אבל זה היה גם במין, כי גם בסקס אני נוטה להיות ככה, וזו ככל הנראה אחת הסיבות שאני נוטה להתכתבויות, אני לא מרגישה בנוח עם אינטימיות פיזית בלי לבנות אותה המון, המון, זמן.
זה קטע מאוד מורכב להבין, כי אני כן כל כך כל כך מינית, ואני יודעת שכשאהיה עם מישהי, יהיה לי חסר להתכתב עם אנשים וקשרים מרחוק, ושכזה, כי זו אינטימיות מהסוג שאני מרגישה בנוח איתה, ואני ארגיש ממש מחסור במיניות באופן בו אני רגילה אליה (מהניסיון שלי).
אבל, כל דבר שהוא לא יהיה לבנות הכל לאט בקצב ממש ממש ממש איטי, בקצב שלי, יהיה לי מהר מידי.
חברות שלי מתארות פרטנרים שהם כמוני ומביעות תסכול מחוסר הזרימה שלהם וחוסר הפעולה והיזימה, ואני קצת מקנאה באנשים האלו שמצליחים לא להכריח את עצמם ליותר ממה שהם צריכים עבור אחרים, ומפחדת שכמו שחברות שלי מרגישות ככה גם פרטנריות ופרטנרים עתידיים ירגישו.
פשוט כזה, אני יודעת שיש אנשים שירגישו בסדר עם זה בהתחלה, אבל יש לי את המחשבה שאחרי כמה זמן זה יהיה להם קשה שאני רוצה שייזמו, אבל באותו הזמן ממש מתקשה מול הנטייה שלי פשוט לזרום וקצת להתנתק.
לקח לי הרבה זמן ומספר חברות עם דיסוציאציה שמספרות לי על החוויה שלהן להבין שאני נוטה לזה קצת ברגע שמשהו אינטימי קורה. אני צופה בעצמי מהצד, שואלת את עצמי ״את נהנית בכלל כרגע? מה קורה כאן? תדאגי שהאדם האחר יהנה״, ונכנסת לרע יותר ויותר ולא מבינה את זה.
הפוסט הזה הוא בתכלס פוסט חמוד אבל, כי הוא מדבר על הספר שאני קוראת שמראה לי איך יראה קשר כזה כמו שאני רוצה, ואת האופן היפה בו הוא יכול להתפתח ושזה כן רומנטי, כן מרגש, גם אם זה לאט ולא מדובר.