הרבה זמן עבר מאז שיצאתי מהארון מול ההורים שלי בגיל 15 והם לא קיבלו אותי, ומעבר לכך, אמרו לי לא לספר לאף אחד אחר במשפחה. גם אז הבנתי שזה מדאגה, אבל זה לא היה מספיק טוב. הם שכחו להגיד לי שהם אוהבים אותי כמו שאני, שהם יקבלו אותי לא משנה מה.
החרדות שלהם שלטו בתגובות, והם לא הצליחו להגיב באופן אמפטי לילדה המפוחדת שרצתה ודאות שזה בסדר שאני גם אוהבת בנות בנוסף לבנים.
בימינו, הם מקבלים מאוד, מאוד מאוד, אחרים. אני יודעת שזה בזכותי, אני יודעת שזה שנלחמתי איתם, שרבתי איתם, שגרמתי לשני ההורים שלי לבוא איתי למצעד הגאווה בשלב מסוים, זה היה משמעותי ממש להבנה שלהם לא רק את הפרט, אלא את האופן בו הפוליטיקה משפיעה על הלהט״ב, כי אני הייתי מעורבת בזה.
אבל האמת היא שזה עדיין קשה. אני לא תמיד יכולה לדבר איתם על המורכבות של מה שאני חווה, יותר מזה, דווקא עם אמא שלי, האדם שאני כן מדברת איתו על דברים של הלב קצת יותר, אני הכי לא יכולה לדבר על אהבה. היא סגורה עדיין.
לא מתעניינת.
וזה עדיין כואב להבין שהאופן בו היא קיבלה אותי אז, שהיה ״רחוק וכל עוד את לא מבלבלת אחרים״, אבל כן השתנה, עדיין נשאר בזה שהיא חושבת שקבלה זה פשוט להיות שם בשקט, ולא לומר מילה גם כשאני מבקשת.
קשה להבין שאני לעולם לא אוכל להיות פתוחה עם ההורים שלי (לא שאני רוצה כל כך?) על העולם המורכב שאני חווה לפעמים, על השוני שאני חווה מאחרים כבדסמית, על כך שהכל מרגיש מורכב יותר כי אני מחפשת פרטנר-ית שמרגישים בלתי אפשריים למציאה לפעמים, שיהיו רגישים, פוליטיים, תומכים ועדיין יבינו כאב מה הוא, ובדסמיים.
כל פעם שזה לא עובד אני מרגישה קצת כאילו אני צריכה לשקר להם לגבי מה לא עבד.