קולו של הצבע נטול הגוונים.

נמאס לי לחפש.

נמאס לי לסנן.

כולם כל הזמן ְאוספים את זה,
מחליפים לזה צבעים כאילו זה ישנה..
זה תופס הרבה מקום ודורש כלכך הרבה תחזוקה ובשביל מה?
לא ברור לי..

נותנים לזה שמות והצדקות,
הופכים את זה למרכז חייהם רק בשביל האשליה שבזה,
רק בשביל להחליף את זה עם אחרים
ולהסתובב עם זה על המצח.

בונים חיים שמבוססים על האוספים האלה..
משפחה, חברים, עבודה, אישה, סקס..
מקשטים ומטפחים רק בשביל להיזכר בסוף
שזה אוסף של דברים שלא שלך.

באמת שנמאס לי מהשקר.

אין בזה אמת.

קל להשען על האמת, היא קלה ואמיתית,

משחררת ונטולת צבעים.

לא צריך לאסוף אותה, היא נאספת לבד.
ורק כשמתמקדים בה - הנפש מקבלת ומסוגלת לנוח סופסוף.

יבוא יום ואני אמצא אמת כזו בעיניים שאביט לתוכן.
ורק אז אוכל לשחרר את האחיזה
ולתת לעצמי להסחף בים העצום הזה של הזדמנויות..
חופשי, חסר מעצורים ושמח מבפנים.