כל החיים לפניו

וואי כמה אני שונא את זה, שונא את הגישושים לפני דייט, את חוסר הביטחון האם היא תרצה אותי, האם יהיה לנו חיבור חזק. את הפחד שהיא לא תאהב אותי כמו שאני.

אני לא רוצה לשים מסכות, לא שוב פעם. אני לא רוצה להילחם בתשוקות שלי יותר. תשוקה זה דבר טוב ואילו אני בשנים האחרונות רק ניסיתי לדכא אותה.

אמרו לי, בהתחלה זו חנות ממתקים, אתה תרוץ מממתק לממתק. אני מבין את האמירה וחלק בי גם רוצה את החוויות האלה.

אבל אני לא פלייר. אני לא נהנה מהמשחקים האלה. לא נהנה מהכאב שיש בסופם, אם זה שלי או שלה.

אני יכול מהר מאוד להיקשר אל מישהי, אולי עם הזמן זה יקהה, הרגישות שלי, הפתיחות שלי לאהוב, אפילו הרצון שלי לאהוב. אבל אני לא רוצה שזה יקרה. טוב לי עם הרגישות הזאת, אני מחבק אותה, גם אם זה אומר שאני נפגע לא מעט בגללה.

אז בינתיים אני קצת סובל מההתחלה הזאת אבל יש בי אופטימיות שאם אני אצליח להישאר פתוח אני אמצא את מה שאני מחפש.

אז מה עכשיו? אני יודע שיגיע הרגע שבו אצטרך להתעמת עם למה אני כותב.

יהיה בי קול שיגיד לי, למי אכפת, אתה כותב בשביל עצמך, אבל אני יודע שזה לא נכון. תמיד הרגשתי בקטע הזה קצת דפוק. מעדיף לעשות את הדברים שאני אוהב עם אנשים שאני אוהב ולא לבד.

הרבה אומרים אחרי הגירושים שהם עושים דברים מתוך רצון פנימי, כיף להם להיות לבד, כיף להם לעשות דברים בשביל עצמם, להתחבר לעצמם. ואני תמיד רציתי להתחבר לאחרים...

אנשים תמיד ירצו להשקיע במה שחסר להם. אם חסר להם כסף, ישקיעו בעבודה, חוסר ביטחון עצמי במראה החיצוני ילכו לחדר כושר, חוסר בחיבור לרגשות שלך ילכו לכל מיני תהליכים וסדנאות פנימיות שמטרתם לתרום בחיבור עצמי. ולי חסרה אהבה. חסרה לי מישהי שהיא חשובה לי כמעט כמוני ושאני חשוב לה באותה מידה. חסר לי את המקום הבטוח הזה שמתפתח בין אנשים את החוסר רצון להרשים ופשוט להיות מולה ללא חומות, אחד מול השנייה. והחלום הוא שייווצר קשר חזק של אהבה, תשוקה וביטחון. ונוכל בו זמנית גם להעמיק את הקשר וגם להרחיב אותו לכיוון התשוקות והפנטזיות שלנו.

חשבתי פעם שהיה לי את זה, בשנה האחרונה גיליתי שזה היה חד צדדי. אני זוכר בריאיון של אחד החטופים, גדי מוזס, הוא תיאר את הזוגיות השנייה שהייתה לו בבארי. איך בפרק ב׳ פחות מסתכלים על המוסכמות ועל האגו אלא פשוט נמצאים בנתינה הדדית מתוך אהבה ובגרות. אני זוכר שראיתי את הריאיון הזה, והבנתי שלא יכול להיות לי את זה עם מי שהייתה אז אשתי. שאני אצטרך לחפש מחדש.

אז בכיתי בראיון הזה כמו שבכיתי כמעט בכל ראיון עם חטוף. אבל הפעם זה היה קצת שונה. בכיתי עליו שאיבד את האהבה הזאת באסון הנורא הזה, ועל הסבל שעבר במשך שנה וחצי וגם בכיתי על עצמי שהבנתי שאני צריך להתחיל מחדש ולפרק משפחה.

זה היה עניין של זמן עד שאפתח בלוג.

לאט לאט הרצון לפתוח ניקר וניקר עד שנכנעתי אליו לפני כשבוע.

זה היה מאבק תמידי בין המחשבה שיש אנשים שיתעניינו במה שיש לי לומר לבין המחשבה שלאף אחד לא באמת אכפת וכל אחד מרוכז בעולם שלו. עדיין לא בטוח איזו מחשבה ניצחה אבל היה בא לי לכתוב את מה שעובר עליי. זה מאבק תמידי בתוכי. פעם קודמת שהוא קרה החלום היה המוזיקה. איזשהו חלום אופטימי על היכולת של המוזיקה להשפיע על התרבות ועל התפיסה שלנו. בתוך תוכי אני ילד וודסטוק שרוצה לעשות אהבה ולא מלחמה. זה משפט הזוי ממי שנלחם ב2 מלחמות ובהמון מבצעים אבל דווקא החוויות של המלחמות שלי לימדו אותי המון על החיים ועל מה חשוב בהם. אז יצאו שירים רוחניים על מהות החיים על קשרים אנושיים ועל היחס שלי לדת ולאמונה אבל לא הרגשתי שיש בי את הפושריות לדחוף את השירים קדימה.

עכשיו כותב את הפוסט הראשון כשהתותחים רועמים בחוץ, הבית שאני נמצא בו רועד עם כל רעם והחיים על הולד. אנחנו עושים שבוע שבוע, נכנסתי למרוץ של איכשהו במהלך השבוע שבבית גם להיות אבא, גם לעבוד וגם לנסות ליצור חיי אהבה שחסרים לי כבר כל כך הרבה זמן. שבוע אחד של מרוץ המלחמה ושבוע אחד של מרוץ החיים.

יש בזה איזה קסם מסוים, לראות את הילדים האלה מוכנים לתת הכול בשביל אותה ישות מוזרה ואבסטרקטית. הם איבדו חברים, היו בסיטואציות מסכנות חיים ועדיין נשארים נאמנים למטרה, מאמינים בדרך ואני בכלל איבדתי אמונה שיש מטרה. באתי לפה ציני וחסר אמונה ואיזשהו חלק בי רוצה להתמסר לתום הזה, לפשטות, לאמונה. החלק הזה קטן וקטן עם הגיל, עם עוד גל ועוד גל. פעם עם כל גל הייתה איזו תחושה שהפעם זה הגל האחרון, הסיוט הזה יפסיק. גם האופטימיות הזאת דועכת עם כל גל. והתאריך היחידי שמעניין אותי כרגע הוא ה 1.1.26, הילדים עדיין יילחמו, עדיין יסכנו את החיים שלהם, עדיין ייהרגו אבל לפחות בשבילי יישארו רק גלים של ים.