מדינה בטראומה
אני לא שונה לא מיוחדת
שותפים אנחנו לכאב הזה
חלק כועסים חלק עוד מופתעים
על שפת הירדנית במקום פסטורלי ורגוע
התעוררנו לסיוט של חיינו
הטלפון לחייל שלי מתחננת שלא ירד דרומה!
והוא צורח עליי "תקפלי ציוד עוד לא ראינו כלום, תגיעי הביתה "
סרטונים ראשונים מגיעים ואנחנו מסרבים להאמין
לא כבשו אותנו, אין סיכוי
האחיינים בשדרות משפחה בדרום
למי להתקשר קודם?
מי עוד יענה לי?
נסיעה של שעתיים הביתה בכי וצרחות של תפילה
מתחננת "אבא תרחם!!"
חודשים של שיתוק ריגשי ופיזי
כל הודעה עוצרת את הנשימה
כל דפיקה בדלת
הלב עוצר ואני מסרבת לפתוח
מי שמספיק קרוב יכנס לבד, מי שלא, אין לו מה לחפש פה.
הילד שולח עוד הודעת פרידה לפני הכניסה למלחמה
יש לנו כבר מ"פ פצוע וקשר במצב אנוש
עובר חודש ואני זוכה לכמה דקות לנשום את הריח עם האבק והזיעה שלו
ארוע גדול קורה בשטח המלחמה והודעות בלי סוף "איזה גדוד הוא?" "איפה הוא מוצב?" "הוא יצר קשר?"
שוב לילות בלי שינה, שוב הותר לפרסום
ואני בוכה ומתביישת על השמחה
שזה לא השם של הפרטי שלי.
עברו שנתיים
המשכנו את החיים
שגרת מלחמה קוראים לזה
יש ימים שנדמה שיש מי ששכח שעוד נלחמים
לא אנחנו
לא אלו שהילדים, אחים, גיסים שלהם עוד לובשים מדים
שכל צלצול זר מקפיץ אותנו
כל דפיקה בדלת דורשת לוודא שהילד זמין
העולם ממשיך
גם אני ממשיכה ועכשיו אני יכולה להגיד
אני כבר לא מה שהייתי
הפנטזיות המשוגעות שלי על שבי על חטיפה
מה שדפק לי את הראש אפילו יותר
ואיתו גם המרחק מהסטיות שלי
קשירה, סטירה, הצלפה, כאב, כניעה, כיבוש, חדירה
המילים האהובות שלי עכשיו רחוקות ממני
רחוקות מאוד
לא מרגישות לי בטוחות
ובטח לא שפויות
כן
כולנו אחרים מאז
חלקנו אומרים כותבים מדברים מתנדבים
חלקנו שותקים מתפללים בוכים
אף אחד לא מיוחד פה
מדינה בטראומה
כואב לך?
כמו לכולם.