החיים - כרוניקה של מוות ידוע מראש.

רמזור אדום.תמיד אדום במדינה הזו,חשב.הוא הביט למדרכה מימינו מגלה מנקה רחובות שעצר לרגע מעינויי המטאטא וענה לשיחה בסלולארי,משיל את האוזניה של הדיסקמן מאוזן שמאל.עיגול נצבע ירוק והרגל,מאליה,לחצה את דוושת הגז.הוא אהב את הרכות של הג'יפ החדש,שלשום הוסיף סטיקר חדש לחלון האחורי - "רק אהבה מביאה אהבה" שהצטרף ל "חייך, העולם יחייך אליך","בכביש נהג חכם" וסטיקר נוסף שדואג עמוקות לצבי הים.הרדיו השמיע התכתשות וורבאלית,ההיא עם הקול של - "אני לא מעשנת כי אני אוהבת את זה,זו רק הדרך שלי להזדהות עם חוסר השלמות,הכאב,העוני,המגיפות והרוע בעולם,כי השאר סבבה לי" - נשמעה די מנצחת,ווקאלית,לא לוגית,מי סופר ת'לוגיקה בימינו.השדרן סיים במקוריות במשפט "שוב,אנחנו,התקשורת,אשמים" ובעט את המאזינים לאיזה שיר.
-תכף נכנס לתדלק אותך בובה.פלט אל לוח השעונים.מעודד את הרכב לשכוח מחוויות הבוקר.הרכב גלש אל מפרץ התדלוק בתחנת הדלק.הוא דומם מנוע והמתין.שש שניות של המתנה גרמו לו להניע מחדש,ללחוץ בעדינות על כפתור החלון החשמלי משמאל ולצרוח.
-בהמות! גנבים! זה שירות!?קולו הרעיד את הרכב הכסוף.
נערה סמוקה בסרבל צהוב קרבה אליו,מושיטה יד מושחרת מפיח.
-מצטערת אדוני,היו לפניך.אוכל לעזור?
-אני אכנס באמ אמ אמא שלכם! איפה המנהל? מה השם לך?! זיעה החלה לזחול אל עיניו,צריבה.
-שוב,מצטערת..
-שוב?? מה שוב? אל תדברי אלי בהתנשאות.מה? המילה עוד פעם מתה?
-אדוני,נפצה אותך במגבון לך ומסיר כתמים.
-תדלקי כבר!אין לי זמן לשטויות שלכם!פעם אחרונה שאני בא לפה!
תקתוק משאבת הדלק הטריף אותו,הוא יצא מהרכב וניגש לפיית התדלוק,סוחט את ההדק.למרות שהקצב נותר בעינו הוא היה מרוצה.התקתוק נדם,מקפיץ את ההדק.הוא שוב סחט,מאלץ עוד טיפה רעת מזל אל תוך מיכל הדלק.עכשיו היה ממש מרוצה,ארבעים ושבעה מיליליטר הוא הצליח לסחוט אחרי שהתקתוק נדם.מדושן ושבע רצון ניגש לחתום לנערה על הקבלה.תחליף מיד ת'פרצוף,הורה לעצמו וניגש במבט זועף ונחיריים רוטטות,זעם מעושה שכזה,מהזן הלבאנטי.
-אדוני,הנה הפיצוי ועיתון היום,מצטערת על העיכוב.
-את לא תביאי לי עיתון ראשון מהערימה.הבנת?! תני אחר! הוא המשיך לחייך אל העולם.כידוע - העולם מחזיר חיוך.
-בבקשה אדוני.הנערה חזרה עם עיתון נוסף.עייפות התנחלה בעיניה ובכל זאת חייכה.
-אתם לא יודעים לנהל ת'עסק פה.אתם תאבדו ת'לקוחות.שפתיו,עטורות ניצחון,הפיקו תובנה ניהולית.
-תאמיני לי,אני יודע מה אני מדבר.העיתון נע בידו מול עיניה.הוא הסתובב,חושף כתם זיעה לח בגבו על חולצת הפולו הצהובה.הג'ינס,שהקרעים בו האמירו את מחירו,איימו לחשוף את אחוריו.מקיף את הרכב,נכנס ומניע,צלילי אקטואליה מקפצים מהרדיו.איזו מלצרית נכנסה לכנסת ולא כדי להגיש משקאות,זה הצחיק אותו.מישהו אחר מעל בכספי בנק ציבורי וערק לסיישל,פייי, איזה תותח! חלפה לו מחמאה אי שם במעמקי הקודקוד.ובצבא חייל קרבי מכר נשק למחבלים.בימי זה לא היה.קבע לעצמו.
זה היה שבוע החופש הראשון שלו השנה ולאחר שסגר את עסקת הנדל"ן עם הסינים התפנה להיות הוא עצמו.פעם ראשונה שלבש ג'ינס מזה חודשיים.אביו שיבח אותו על העסקה ולעורך הדין שניסח את החוזה העניק בונוס נדיב. אני גאון נדל"ן,שוב חלק מחמאה עם עצמו.
שוב אדום.אמרתי,תמיד אדום במדינה הזו,דיבר לעצמו.מחלון הרכב לפניו נשלחה יד ושלחה בדל סיגריה אל הכביש.הוא צפצף במחאה,חוצפה! במדינה הזו לא שמעו על איכות סביבה.כמה גועל יש פה,השירות חרא,אנשים חרא,הכל פה חרא.
-לפעמים בא לי לעוף מפה לתמיד.שוב שיתף את לוח השעונים בהרהוריו הנוגים.
-תדעי לך.המשיך לפלוט אל חלל הרכב.עם נשים צריך להיות מניאק,להתנהג אליהן כמו אל כלום.רק ככה הן רודפות אחריך.כמו בעסקים – אם אתה רוצה שירדפו אחרייך,תמיד תיתן צ'קים ללא כיסוי.גם עם החיים א מזיק להיות מניאק,קצת חולשה והם בולעים אותך.
מחר אני אוסיף סטיקר חדש,חשב לעצמו.מקשט בדמיונו את החלון הפילוסופי של אחורי הג'יפ הכסוף.