אז כיוון וחיי ה"אהבה" לכאורה שלי מנוהלים רק בין עורכי דין ודיונים, ולא. לא עסקי ולא עבודה, אשכרה חיי האישיים.
אז הבוקר קיבלתי שיחת טלפון מהורכת דין שלי שמסרה משא הוא מתן נוסף בין אהבת חיי לביני, ובקשה נוספת לסגירת המשא הוא מתן.
בקשה הזוי מאדם שטחי מטריאליסטי שהציג את עצמו כהאדם הכי לא חומרי בעולם והכי רגיש ואוהב, תיאורתית. כי בפועל, המציאות הייתה שונה.
אז הגעתי לעבודה, השיחה הייתה ממש 5 דק לפני הגעה.
כל היום הייתי זומבי מהלך במשרד, אך סוף סוף במקום טוב ומשפחתי אז היום עבר בסדר.
ואז יוצאת מהמשרד וכל הדרך הביתה לא מצליחה להפסיק לבכות.
וזה מצחיק הסעיף שהוסיף, כי אני תכננתי לקנות זמן איתו בכסף הגישור והסעיף מונע זאת. שזה הזוי.
ואז התקשרתי לספר זאת לעורך דין וידיד קרוב שבעצם הוא זה שגרם לכך שטבעתי אותו, למרות שההצעה להעביר את יחסינו דרך גורמים משפטים חיצוניים היה דווקא רעיון שנזרק מהכיוון הנגדי. ולא, ממש לא העורך דין.
ואני בתגובה הקשבתי להמלצה של ידיד ועורך דין מעולה שנתן לי תלימידה שלו, עורכת דין מדהימה באותה רמה שהביא לסגירה פירית בגישור.
והוא אומר לי בטלפון שאני אמורה לשמוח, וזורק בפני את הסכום הזכיה ושואל איך אני לא שמחה?
וניסיתי להבין בעצמי שהגעתי הביתה וזה הרגיש כמו, מאזן בין, לבלות את שארית חיי ללא אהבת חיי בתמורת לסכום כסף אומנם כפול מהנזק הכספי שהבן זוג גרם במעבר דירה יחד וכל הדברים שקניתי לנו לבית והשולחן עץ המטומטם וכל הדברים שבסוף נשארו בדירה שלנו, שאחרים גרים בה. ועזבו מה זה משנה. ואז בכיתי עוד קצת, כי רחמים עצמאיים זה סטייל. וחשבתי על איך הייתי משלמת פי עשר מהסכום כזה, או לוקחת חוב בסכום כזה רק בכדי שתהיה לי אהבה כך חזקה בחיי.
ואז בכיתי עוד קצת, כי אני מטומטמת.
ואז הבנתי שזה לא נכון, שאני לא מבלה את שארית חיי ללא אהבת חיי.
כי הוא לא מסוגל לאהוב אף אחד מלבד את עצמו והצרכים שלו.
וחבל שהסעיף הזה קיים, כי היה נחמד לראות אותו לפחות עוד פעם אחד ולזרוק לו כסף לפרצוף שילך ויקבר איתו עם כל מה שחשוב לו זה כסף ונוחות.
שטחיות וחומריות זה הכי סטייל. מהת לא? אך גם רחמים עצמאיים. עם כך רושמים מילה אחרונה.
בכל אופן. שתדעו,
אף פעם לא אהבו אותי באמת.
אך זה בסדר, אני יודעת בידיוק מי אני. ואני אוהבת אותי.
