שיש בטחון עצמי לרוב מול גורמים שלא מעררים אותנו. הגיוני שחושבים על זה, עם אין רגש מעורב אין מבוכה, אין חוסר בטחון, הכול מעולה.
אך הכי לא יעיל שיש. הרי עם כבר, איפו הכי צריך בייצים? דווקא היכן שרגש מעורב, דווקא מול מי שאכפת ממנו, דווקא היכן שאי אפשר.
לא שזה משנה, כי באמת אי אפשר. ומנסה לחשוב עם היה פנוי האם היה לי אומץ לגשת, לומר משהו. להסתכל לפחות?
לא באמת.
מה זה אומר בסופו של יום על העודף בטחון שיש לי, באמת בעלת בטחון עצמי, או פשוט רוב האנושות על הזין הדמיוני שלי, לא באמת מזיזים בי משהו.
אז זה בטחון או חוסר אכפתיות?
ומה זה באמת משנה.
בסוף, לאחר מספיק זמן מתרגלים ללבד וכבר לא חסר. אני עדיין לא שם, לאחר מערכת אינטנסיבית ביותר, יקח זמן עד שאתרגל שוב ללבד.
אך בדרך הנכונה, התמדה זה שם המשחק.
תמותו כולכם.
ולנושא אחר, לא יודעת להתמודד היטב עם כישלון. אך זה בגלל שחסרת נסיון בכך. שרוצה משהו, ואשכרה מנסה, נדיר שלא מצליח לי.
לא באמת קורה, שמחליטה ולוקחת את עצמי ביידים אין מצב שלא מצליחה. פשוט לא קורה.
אז שכן קורה, ויש ימים. ואני מדברת על הימים שמנסה לא אלה שלא, בוכה כמו ילדה קטנה.
צריכה ללמוד גם את זה. מנצח אמיתי לומד קודם להתמודד עם כשלון, הדרך היחידה קדימה. רק משם צומחים
