החיים הם דרך...
ברכבת הרים
עכשיו קטרית... מעמידה פני אמיצה.
מובילה.
לוקחת איתי אותך.
בונה מסילה,
דרך ללא מוצא,
שנפרצה.
עוברים ביחד דרך קירות,
מרימים את הלבנים שהתפזרו
ומסתירים את השביל...
שהחיות הטורפות
לא יבואו בעקבותינו.
ועכשיו ירידה,
מחזיקים חזק
בשלדת הפלדה שלנו,
לחץ הדם עולה
והדופק מתגבר
אני עוצמת עיניים
כדי לא לראות
את המפחיד מכל...
ואתה עוזב ידיים
ומרגיש חופשי ועף...
איך זה יכול להיות
שאנחנו כל כך שונים??
ומתחברים-
בתחנה...
אתה מחבק אותי
ואנחנו מלאים אדרנלין
מרגישים את החיים,
דוהרים...
ברכבת הרים.
מגיע הפיתול ,
שלוש מאות שישים מעלות
במהירות אדירה,
כזאת שמזעזעת הכל,
כזאת שמעיפה את השיער
וגורמת לצרוח...
אבל... אנחנו קשורים...
לא יכולים ליפול...
למרות ההרגשה
שהקרקע נשמטת מתחת לרגלינו
היא צומחת כל פעם מחדש,
יציבה יותר,
ואנחנו עומדים בתחנה
המוכרת והאהובה שלנו,
מחובקים...
מחכים ביחד לרכבת הבאה...
לעלייה,
לירידה,
לפיתולים...
עד שמגיעים לאותה התחנה.
עד הסיבוב הבא...
ועכשיו אני קשורה בקרון
ומובלת.
משחררת שליטה
ונסחפת.
אתה נוהג ולוקח אותי לחוף מבטחים
כזה עם גלים גבוהים
וקצף
כמו שאנחנו אוהבים.
לפעמים מהטלטולים
קצת מכות וסימנים כחולים
כאלה שמזכירים
לילות אפלים
.ואנחנו שוב עומדים בתחנה
המוכרת והאהובה שלנו,
מחובקים...
מחכים ביחד לרכבת הבאה...
לעלייה,
לירידה,
לפיתולים...
עד שמגיעים לאותה התחנה.
עד הסיבוב הבא...