מילים ששתקתי

פססססט...... איפה אתה?

אני באה במנות גדולות, תרתי משמע, אני סופת טורנדו ואני לא משהו שניתן לפספס. אני חכמה, אני מצחיקה, אני יפה, אני כנה, אומרת את הכל בפרצוף, אני אמיתית, אני קצת משוגעת, רוב הזמן יש לי מצב רוח טוב ולפעמים אני בתהומות שהחיים נראים לי סרט אימה.
אני מחרבנת, מפליצה, אני רעבה ואני אוהבת אוכל טוב, חשוב לי סדר אבל יש ימים שאני יכולה לבלגן סביבי את הכל בשתי דקות וזה הסימן שלי לזה שיש לי בלגאן בפנים.
אני הכי זורמת בעולם, הכי בוטחת, הכי כיף איתי, כשאני מרגישה בטוחה ובנוח אני אוהבת לצחוק ולעשות שטויות, חולה על אנשים שמסוגלים לצחוק על עצמם גם, וגם על דברים שאסור בשום אופן לצחוק עליהם. אין לי גבולות.
אני אוהבת סקס ואוהבת אותו משוחרר, מענג, מטורף, פתוח, נושם, בלי עכבות.
אני עצמאית וחזקה ועברתי מלא ועדיין יש ימים שאני יכולה להרגיש הכי קטנה בעולם, הכי תלותית, הכי מפחדת.
אני יכולה לחפור ברמות ויכולה לשתוק ולהנות מזה עם אנשים שאני מרגישה איתם נוח.
אני טיפוס של בוקר, גם של לילה בעצם, ולוקח לי מלא זמן להתעצבן אבל כשאני מתעצבנת אני ממש מתעצבנת, וכשאני עצובה לפעמים קשה לי לבוא מיד ולשתף מה יש לי, לפעמים אני צריכה שקצת יחפרו לי עד שאני מרגישה יותר נוח לשתף.
אני יודעת לצחוק על עצמי, אני פתוחה לשמוע ביקורת ולהקשיב באמת ולא ישר להדוף או להתגונן, יודעת גם לסנן מה שמרגיש לי שלא מדויק לי.
אני מקבלת ומכילה וחמה ומחבקת ומפנקת ומתפנקת ואני הכי ביטחון עצמי שיש והכי חוסר ביטחון, וכשאני בחוסר ביטחון אני בלתי נסבלת לעצמי ואם יש מישהו שאני כן נסבלת לו באותם רגעים זה ממש נעים.
יש לי צחוק ביישן וצחוק מתגלגל כשמרגישה משוחררת, קשה לי לראות אי צדק וזה גורם לי להתכווץ, אני קצת היפוכונדרית אבל לא מאלה שרצים לרופא, מאלה שלא מתקרבים לרופא אבל לפעמים בטוחה שאני עומדת למות ממחלה דמיונית כזו או אחרת.
אני אמא לשני ילדים, נשואה בנישואים עצובים לגמרי עם גבר שאוהב אותי מאוד אבל אני כבר לא אוהבת אותו בגלל מלא דברים שקרו בדרך וזה ממש מורכב להסביר כאן, ורוב הזמן מחרטטת את עצמי שאני נשארת פה כי אני נאמנה לנישואים ומרגישה אחריות כלפיו ומחוייבות אליו, מחרטטת כי יודעת שאם אפגוש אהבת אמת אני לא אוכל להגיד לה לא.
אני רגישה ברמות, שמה לב לדברים שרוב האנשים לא יבחינו בהם, יש גם הפרעת קשב קלה ולא מאובחנת.
אני רוצה לאכול בריא יותר אבל לא תמיד זה מצליח לי. כנ"ל ספורט, כנ"ל לעשות מדיטציה כל יום בהתמדה, כנ"ל מלא דברים, אבל יש לי כוונות טובות ובתקופות שיש לי מוטיבציה וכשאני נכנסת לזה כלום לא יזיז אותי.
אני בת 39.
רוב החיים לא אהבתי אותי, בשנים האחרונות אני ממש אוהבת אותי, רוב הזמן, ובימים שלא זה פשוט נורא.
אני טיפוס של יחד, של זוגיות, של בית, של שותפות, אבל גם צריכה את הזמן שלי לעצמי לא מעט.
כשאני אוהבת אני נותנת את כל כולי ואין לי מגננות, והכי כיף לי עם גבר שבטוח בעצמו מספיק כדי להיות חשוף גם במקומות קשים / מפחידים / מורכבים לו. מישהו שמודע לעצמו ויודע לתקשר את זה, כזה שלא יבהל כשאני מסתבכת עם עצמי ויושיט לי יש ויגיד לי את פסיכית לגמרי אבל אני פה ואני אוהב אותך.
אני מקווה שאני מודעת לעצמי כמו שאני חושבת, ואני בטח אשתנה עוד מיליון פעם השנה.

יש מישהו שמה שכתבתי כאן לא מפחיד אותו???