היא נכנסה לחדר שלו, בצעדים מהוססים אבל מודעים לחלוטין. היה לה ברור כל כך שמרגע שהדלת נסגרת, אין דרך יציאה, וזה הרעיד אותה מהבסיס, אבל העיר בה עוצמה שלא הייתה מודעת לה. "בואי" הוא מסמן עם האצבע, בלי מילים, רק מבט כזה וחצי חיוך שאומר הכל וכלום. האדמה כולה רועדת והעולם בחוץ נחרב לאט לאט, אבל הצעדים שלה בטוחים. בכל צעד וצעד היא בוחרת מחדש. יודעת, מהחדר הזה כבר לא תצא האישה שנכנסה. הכל רועד, רק המבט שלו, שם, באמצע החדר, מרגיש יציב כל כך כמו יד מושטת, אז היא נאחזת בו ומתקדמת, ומרשה לו להשתיק את הסערה שבה.
תני לי להראות לך, הוא לוחש, מסתובב סביבה במהירות מסחררת, חיוך זדוני מלא אהבה, או קריאת מציאות מעוותת. נעמד מאחוריה, תופס את ראשה ומקבע אותו אל המסך, מראה לה את העתיד, מראה לה לאן היא הולכת ומה יקרה שם ואיך זה ירגיש ואיך היא תרגיש. רוצה? שואל. היא מנסה להבין מה נשמע חזק יותר, הקול שלו או הלמות ליבה המאיים להתפוצץ. בולעת רוק, עושה חישוב מהיר, מבינה שהכי טוב לברוח, עכשיו, שניה לפני שמאוחר מידי. "רוצה!" היא לוחשת בניגוד לכל המתרחש וזה מרגיש עוצמתי כל כך.
מרגע שניתנה ההסכמה בגדיה מופשטים במיומנות משתקת, המסיכה שלה נתלשת, השיער נמשך לאחור ונאסף בקפידה, הנשימה נעצרת. האור כבה, החשיכה נעלמת. הזמן נעצר ורק היא שם, נקשרת אל אותו עמוד, במהירות מסחררת, מרגישה חלשה כל כך, ומרגישה חזקה כל כך, ומצחיק אותה שהוא טורח לקשור אותה כשברור לה שברור לו שברור לה שבין כה היא לא מסוגלת לזוז, עוד הרבה לפני שהחבל נכרך סביבה.
של מי הרצונות שלך? שאל.
שלך, השיבה.
של מי המחשבות שלך?
שלך.
של מי התשוקות שלך?
שלך.
אני אעצב אותך, כרצוני, מלמל תוך כדי קשירה במיומנות מהפנטת.
את מבינה? כי כמה שתרצי אותי, אני ארצה אותך יותר. כמה שתאהבי אותי, אני אוהב אותך יותר, כמה שתהיי שלי, אני אהיה שלך יותר.
את תקומי בבוקר והמחשבה הראשונה שלך תהיה עליי. את תלכי לישון בלילה והמחשבה האחרונה שלך תהיה עליי. ובין לבין, את תחשבי עליי. את תחווי תהומות עמוקים וגבהים שלא ידעת שקיימים, אני אכאיב לך ואשחרר ממך את כל הכאב שבפנים. אני אכאיב לך, ואת תודי לי, אני אכאיב לך, ותבקשי עוד. הוא לא מספיק לדבר לרגע, מסתובב ומסתובב סביבה, מסחרר כל כך, אבל קושר חזק, היטב, לא ייתן לה לקרוס. היא מאמינה בו כל כך, ולא יודעת למה. היא עוד תבין, בהמשך, היא מאמינה בה כל כך. כל כך סומכת על הכח שלה, מותשת ורק רוצה להרפות קצת ושמישהו אחר ייקח את כל הכח הזה.
תקופה כה ארוכה שהיא קשורה שם, החבלים כבר שורטים את העור ומצלקים אותה. הסבלנות שלה נגמרת והיא כאובה, אך היא אוהבת את הצלקות האלו, הן יזכירו לה, לעד, כמה כח יש בה וכמה עוצמה. אין בה שום פחד גם כשהגוף כולו רועד.
תקופה ארוכה שהיא קשורה שם, לא מסוגלת לזוז. והוא היה מגיע, יום יום, כל היום, מלטש, מעצב, מבריק, משפיל ומעצים, מחליש ומחזק, משתמש, ממית ומחייה. מרדים ומעורר. מבטיח ומקיים. לוקח ונותן. מכאיב ומרפא. מרעיב ומאכיל, ארוחות טובות כאלה, משביעות רעב ששנים לא ידע שובע.
מזמן היא כבר הבינה
החבל לא קיים, למרות שהיא קשורה היטב.
הוא לא בא לקחת, למרות שהיא כל כך רוצה לתת. החוזה הופר, למרות שמעולם לא הייתה כה מחוייבת. הלב נשבר, למרות שמעולם לא הייתה כה שלמה. הוא בא מידי פעם ומניח לה פירורים שרק מגרים את תאבונה, היא אף פעם לא הייתה אחת שמסתפקת בפירורים, בשאריות, בטח לא עכשיו, אחרי שאכלה תקופה ארוכה כל כך מכפות ידיו, מלבו, את מה שבישל במיוחד בשבילה.
היא יודעת שהחבל שוחרר מזמן אבל עדיין עומדת במקום, קפואה, לא מסוגלת לזוז. ממוקמת היטב באותו מקום, מחכה. נושמת עמוק ומהר ומעגלי, והנשימה מעוררת בה רגש, מרגישה עצמה טובעת, ותובעת את רצונה, ולא נענית. ומשהו בה, הדפוסים הישנים שלה, מבקשים להתמרד ולכעוס ולדרוש, להכאיב ולכאוב, לחרב ולהרוס, לצרוח, להאשים, להתקרבן. אבל היא לא יכולה יותר, היא לא קורבן יותר, וואוו.
משהו נסער בה ומשהו נרגע בה, משהו נלחם בה ומשהו שלם בה.
מעולם לא כאב לה כל כך, אך מעולם לא הרגישה עצומה ועוצמתית כל כך.
מעולם לא הלכה לאיבוד כך, אך מעולם לא הייתה כה ברורה לעצמה.
מעולם לא הייתה לבד כל כך, אך סוף סוף יש לה אותה.
מעולם לא הייתה אבודה כל כך, אך מעולם לא היה לה ברור כל כך, כמו עכשיו.
מעולם לא הייתה בחושך כזה, שמדליק כל כך הרבה אור, רך, לא מסנוור.
מעולם לא מתה כך, מוות שמעיר אותה אל עצמה.
היא מביטה במראה, וסוף סוף רואה.
אותה.
נקייה.
אין כעס, אין קורבנות, אין אשמה ואין האשמה, אין הרס, אין חולשה, כי מרגע שהתוודעה לכח שלה כשהסכימה להיות חלשה כל כך, אז כלום כבר לא יכול למוטט אותה. מרגע שהתוודעה לבוראת שהיא, אז היא לעולם לא תוכל להיות קורבן עוד. מרגע שבחרה, אין דרך חזרה אלא לבחור מחדש, יום יום, שעה שעה. בעצמה. כי מרגע שהתוודעה לנוכחותה בחייה, לעולם לא תהיה עוד לבד. מרגע שהתוודעה לעוצמתה, לעולם לא תפחד עוד.
האור כבה והחושך נעלם.
לידה מחדש.
ברוכה הבאה לחיים
❤️
