פעם הכרתי רכבת הרים,
מעולם לא עליתי על רכבת הרים מושלמת כמותה.
היא לא נראתה ככה בהתחלה, אני נשבע, היא בכלל לא הציגה עצמה כרכבת הרים.
היה לה חיוך שיכלתי להרוג בשבילו, צחוק שיכל להמיס אותי, אישיות שהשאירה אותי כמו תלמיד סקרן שלא יודע שובע.
אבל בהתחלה? היא נראתה כמו עוד רכבת, פשוט רכבת ככל רכבת, סלולה בדרכים שלה כמו כל רכבת שהכרתי לפניה,
בכלל חשבתי שהיא לא יודעת לאן המסילות שלה מובילות, או למה בכלל היא מזמינה אותי לעלות עליה...
מה לי, זה שתמיד נצמד לקרקע ההגיונית, המוצקה, ולרכבת הזו שכולה סערה, חשבתי. מה היא בכלל רואה בי?
לקחתי את המדרגות אליה, הן ניתקו אותי מהקרקע שהכרתי כל כך טוב,
והיא חיבקה אותי חזק, הידקה אותי בעשרות חגורות בטיחות, אליה, שלא אפגע חלילה מהסערה שמצפה לנו
"אני חושב שאת קצת מגזימה, רכבת, אני לא חושב שאנחנו צריכים את כל החגורות האלו, אני אצליח להסתדר בעצמי"
"חכה" היא אמרה, "יום אחד, החגורות יתנתקו, המסילות יסדקו, הפיגומים יתרועעו והאדמה תבער תחתינו, תהיה סערה מושלמת, ואני לא רוצה שתיפול"
לא כל כך הבנתי על מה היא דיברה, חשבתי שהיא מגזימה, כי כזאת היתה רכבת ההרים שלי, לפעמים היא היתה פשוט מגזימה, מוגזמת.
אבל היא התעקה שאני לא יודע כלום, שלא ראיתי כלום...
שמעולם לא עליתי על רכבת הרים טלטלה שכמותה.
"אם ככה המצב," שאלתי, "אז למה בכלל נתת לי לעלות? הרי הייתי על הקרקע היציבה וההגיונית, איך את יודעת שאצליח להחזיק את התופת הזו?"
"כי אתה מצולק מספיק בשבילי, הגב שלך רחב מספיק כדי להגן עלינו מהלהבות, הידיים שלך יציבות מספיק כדי לתפוס את הפיגומים, תצליח לייצב אותנו בתוך הסערה, הרי אתה מכיר טוב מאוד את הקרקע, שלא כמוני, רכבת הרים"
"זה בסדר, רכבת הרים קסומה שלי" אמרתי, "אני אדאג שנשאר יציבים גם בעליות וגם בירידות, תסמכי עלי" אמרתי
היא לא נראתה משוכנעת, הסתכלה עלי כאל שוטה כסיל עם כוונות טובות, בחיוך של אמא שיודעת שהבן שלה טועה טעות מרה, שהוא בור, ויום אחד יבין שגם סנטה קלאוס לא קיים. לימים הבנתי שזה בדיוק מה שהייתי.
והיא צדקה. לפעמים הגב שלי נשרף, הידיים שלי איבדו אחיזה, חגורות הבטיחות התנתקו והרגשתי שהגעתי לגהינום, אבל...
מעולם לא עליתי על רכבת הרים מושלמת כמותה.
לאט ובזהירות, לימדה אותי הרכבת איך להחזיק את הפיגומים חזק, ליטפה לי את הפנים כשהלב שלי נצרב בלהבות והלב שלי דימם לאט, לימדה אותי לתת לה להוביל את הדרך, כי היא הרכבת, ואני הנוסע, אני צריך לחזק את מה שרעוע ולהגן מפני האש, לייצב אותנו בתוך התופת. היא לימדה אותי בסבלנות ואני שאפתי להיות התלמיד הכי חרוץ, הכי שקדן, העיפרון הכי חד, הכי טוב שיכלתי להיות בשביל רכבת הרים כל כך מושלמת, כדי להוציא ממנה את החיוך שכל כך רציתי.
אני שמרתי שלא נתרסק והיא שמרה עלי מפניי השדים הכל כך רבים שלי.
ויום אחד, נפלתי חזרה לקרקע.
אותה קרקע ממנה באתי, אותה קרקע שהכרתי כל כך טוב.
היא היתה בדיוק כמו שהכרתי אותה,
יציבה, חזקה, מונוטונית,
קרה.
לא היתה אש שצרבה לי את הגב,
לא היו מסילות שנסדקות ללא התראה,
לא פיגומים רעועים,
לא סערה, לא טלטלה,
לא לבה רותחת מתחת לרגליים,
פשוט זין של קרקע. כוס אמא של הקרקע.
איפה הלהבות? איפה הטלטלה? איפה הסערה?
אני כל כך צריך את הרכבת שלי.
עמדתי על הקרקע עם גב חרוך ולב מצולק, מחפש אותה בכל מקום,
אבל כל מה שמצאתי היו רק עוד פיסות של קרקע.
רציתי את הרכבת שלי כל כך, השריפה חסרה לי כמו לנרקומן, להיות בשבילה, חזק בשבילה, חלש בשבילה, צריך לשמוח בשבילה, צריך כל כך לכאוב בשבילה.
שיהיה לי את החיוך שלה לייחל אליו, לחשוב עליו לפני שאני נרדם בלילה, שיהיו לו מחיר כבד של סבל, יזע, כאב, ייסורים, שארוויח אותו.
כשהכרתי אותה, לא חלמתי מעולם שלא תהיה בשבילי דרך חזרה,
אבל מעולם לא עליתי על רכבת הרים מושלמת כמותה.