סיפורה של מתחלפת

ולא מצליחה לצאת מזה

אם יש משהו שמציק לי לאחרונה זו כפיית קינק.

אנשים שפונים אליי כבר מההודעה הראשונה מתוך דינמיקה שלא סוכמה, בלי היכרות בסיסית, בלי שיח, בלי לבדוק אם זה בכלל מתאים לי… זה פשוט לא עובד ככה.

זה יכול להיות נשלטים שפונים בלשון נקבה בלי שום הקדמה(ניוש), זה יכול להיות אנשים שקופצים ישר לפנייה של "שלי" כמו: מלכה שלי, אלה שלי, אני רכוש שלך, צעצוע שלך..לא זכור לי שאנחנו מכירים אז מה הקטע שלך?

כן, אני מבינה שיש לכם העדפות, וזה לגמרי לגיטימי. אבל קינק הוא לא משהו שכופים על אדם אחר. זה לא אומר שאני סבבה עם זה. איפה ההסכמה שלי? 

על אותו המשקל הפנייה הראשונה שתקבל ממני יהיה היי זונה/כלבה/סמרטוט/אפס וכיוצ"ב, זה פשוט לא תקין!!!

קינק אמור להיות מבוסס על תקשורת, על הסכמה, על כבוד הדדי, לא על הנחות. לא על כפייה. 

לפני הכול יש פה בני אדם. דברו. תכירו. תשאלו. תבדקו גבולות..רק ככה יוצרים דינמיקה שבאמת עובדת, שמכבדת, ושאפשר ליהנות ממנה משני הצדדים.

אם נפגעתם כנראה שאתם חלק מחסרי הכבוד שפונים ככה, אם הבנתם כנראה שעשיתי משהו טוב ואם הסכמתם כנראה שיש פה טרנד שצריך לעצור..

נ.ב

המשפט המטומטם ביותר של מהבוקר: " אני רוצה לשרת ואני צייתן אבל בולבסטינג יעזור לציות"- לא לפני רגע אמרת שאתה צייתן ומחונך? למה אתה מבזבז לי את הפאקינג זמן???

אנשים דפקטים

אחד הסשנים היותר כיפיים ומדהימים שיצא לי להעביר אחרי המוןןןן זמן(בלי מדיקל משמעותי)!

יש רגעים כאלה שמזכירים למה התאהבתי בזה מלכתחילה…והקטע הכי משעשע? בדרך כלל יד ימין שלי היא הדומיננטית בעבודה המדיקלית..והפעם, כמעט הכול קרה דווקא עם שמאל..

לפעמים שינוי קטן מוציא ממך דברים שלא ידעת שיש שם. אני מודה על הרגעים האלה, על הלמידה ועל ההטענה מחדש 💫

פשוט תענוג🩸🪡🥰🖤

מחפשת נשלט לניקיון. בהעדפה לכזה שרוצה להשתייך.

כן, כזה שיודע בדיוק למה הוא נכנס… ושנהנה מזה.

עדיפות למזוכיסט, אבל מה שבאמת חשוב זה אופי:

קשוב, מנוסה, ממושמע, שיודע את מקומו ולא צריך שיחנכו אותו מהתחלה.

טוטאלי. אמיתי. לא משחקים.

📍 מהמרכז בלבד!!

אם אתה צריך לשאול אם אתה מתאים, כנראה שלא.

אם אתה יודע שאתה כזה, אני מחכה לשמוע ממך.

לפני שאתה חושב לפנות, תעבור על הפרופיל..ובנוסף:

לא ל”ניוש”, לא לנשואים, לא בזוגיות פתוחה, לא לעבדי מין ולא למתחילים.

מהעליות והירידות מקומה החמישית, כאילו עשיתי אודישן לטריאתלון בלי לדעת בכלל שנרשמתי.

על אחת כמה וכמה כשעל הכתף שלי שדון צעיר, 21 ק״ג של שינה עמוקה, נוזלי לחלוטין, מסרב לקום באמצע הלילה גם אם יעבור לידו מצעד פילים, חצוצרות, צופרי רכבת ותזמורת פילהרמונית על סטרואידים.

הילד ישן כאילו חתם חוזה עם היקום: לא קם, לא משנה מה. על גופתה המתה של אמי, או לפחות מה שישאר אחרי שהגוף יסיים להתפרק(התחלנו כבר גב וברכיים..)

לפחות… אם כבר סבל אז שיהיה מחטב 🤦‍♀️😅

ואני הולכת לנצל כל רגע מזה.

תענוג של שקט משולב בפוטנציאל..

יש קפה של בוקר והמון חוסר שעות שינה.

צעצועים בשפע ואולי נשלט שאקפיץ במילים מתוקות וכוונות קצת פחות מתוקות

רעיונות להעביר את היום בפאן?

וזה הכי מושלם שיש.

יום פאי שמח!

לאחרונה אני מוצאת את עצמי מתחילה להיגעל ממין. לא מהאקט עצמו, אלא מכל הקרקס שמסביבו. מהאובססיה הבלתי נגמרת לעירום, לסקס, לפנטזיות שמושלכות על כל מי שזזה כאן.

נהיית חולה מהחדירה הבוטה לפרטיות, כאילו עצם הנוכחות שלי פה היא הזמנה אוטומטית לשיח מיני.

כן, אני מודעת היטב לאיפה אני נמצאת. אני לא תמימה. אבל להיות במקום עם זיקה מינית לא אומר שאני חייבת להיות זמינה מינית, לשיח מיני, לשאלות חטטניות, או לפנטזיות של אנשים זרים.

פעם הכלוב היה בשבילי מקום מפלט. מקום לכתוב, לפרוק, לנשום רגע. מקום של שיח, של אנשים, של מחשבה. עם הזמן זה פשוט הפך לחממה לאנשים קטנים ומתוסכלים שחושבים שכל מה שזז פה קיים בשביל הסיפוק שלהם.

ובוא נדבר רגע על הצביעות. אם סיכמנו שאנחנו נטו חברים, ובתמימותי האמנתי לך(!!!!) אין לך שום מקום להתחיל לשאול אותי מה אני כן או לא לובשת. במיוחד לא אתה, מר "אני אדם נשוי". במיוחד כשאתה יודע בדיוק איפה הגבולות, ויודע שהסכמתי להמשך תקשורת רק כי הבטחת שזה יישאר בגבולות של חברות.

אז לא, הגוף שלי, הלבוש שלי והחיי מין שלי הם לא נושא לדיון בינינו.

ובכנות? לאחרונה אני מרגישה כאן בעיקר אובייקט אם זה עבור נשלטים חדשים שלא מבינים מה זה גבולות, ועבור כל מיני סוטים שזוחלים פה ומחפשים כל פיסת עור כדי לפרוק עליה ביד מאחורי המסך. אנשים שלא מבינים שלא כל אישה כאן היא פנטזיה חיה בשבילם.

אז כן, אני צריכה הפסקה מהמקום שהיה פעם המפלט שלי וזה בעיקר עצוב לראות איך מקום שהיה פעם מרחב של שיח ואנשים, הפך לעוד פינה באינטרנט שבה אנשים שוכחים שיש בני אדם מעבר למסך.

_{הלך התאבון, הלכה האהבה למרציפן, מרגישה אחרי גרומינג וזה גורם לעור שלי להצטמרר.}

יש אהבות שנראות כמו מתוך סרט ויש אהבות שמרגישות כאילו הן נכתבו בשחור קטיפה, עם נרות דולקים וצחוק מסתורי.

האהבה של גומז ומורטישיה אדאמס תמיד מזכירה לי איך אהבה אמיתית נראית: לא מתנצלת על מי שהיא, לא מפחדת להיות מוזרה ולא מתביישת להיות עמוקה, דרמטית ומלאת תשוקה.

הוא מסתכל עליה כאילו היא הקסם הכי גדול בעולם והיא מחייכת אליו כאילו אין דבר טבעי יותר מלהיות נאהבת כך.

זו אהבה שמריעה אחד לשני בקול רם, מחזיקה ידיים גם כשהעולם קצת אפל, ובוחרת כל יום מחדש להיות צוות.

כי אהבה אמיתית היא לא רק פרפרים בבטן, היא בעיקר “אתה בדיוק הסוג המוזר שאני רוצה לצידי לנצח.”

אולי זה הסוד של אהבה כמו של גומז ומורטישיה: לא למצוא מישהו מושלם, אלא מישהו שהחושך, האור והטירוף שלו מתאימים בדיוק לשלך. 🖤